מדוע משה אינו מוזכר בהגדה?

סיפור יציאת מצרים הוא אחת מהמצוות של ליל הסדר. תוכנו כולל את תיאור הנסים הגדולים שנעשו לנו בעת יציאתנו ממצרים. מרגע שמשה נקרא לדגל כדי להוציא את ישראל ממצרים, הנהיג את ישראל במסירות אין קץ. ללא ספק, הוא הדמות הדומיננטית בגאולתם של ישראל. אך למרבה התמיהה, משה אינו מוזכר בהגדה. הייתכן ששמו של משה ייעדר מההגדה, ובערב שכולו תשבחות והודאה לא יקבל "קרדיט" על פעולותיו הרבות? ברור הדבר ששמו נעדר במכוון. הוכחה לכך מההגדה עצמה, שמבקשת ללמדנו שהקב"ה פועל בכבודו ובעצמו ללא שליח: "ויוציאנו ה' ממצרים – לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

כשמשה התבקש להיות מנהיגם של ישראל וסרב לקבל את השליחות, משום שחשב שאינו מתאים לכך, הקב"ה חיזק אותו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", והבטיח למשה שילווה אותו בכל משימותיו.

שליחותו של משה היא בנין אב לכל השליחויות בעתיד. בכל דור, גם כאשר תהיה מנהיגות חזקה ומסורה לישראל, צריך לדעת שהיא שואבת את כוחה מהקב"ה. לכן, הקפיד עורך ההגדה להחסיר את שמו של משה על מנת להעצים את התודעה שהקב"ה הוא זה שפועל באמצעות מנהיגיו.

אולם, עדיין יש בכך טעם לפגם בכך שמשה נעדר מההגדה. הייתכן שלא נכיר טובה למשה על מאמציו הכבירים בהוצאת ישראל ממצרים? דומה, שהכרת הטוב למשה נעשית דווקא לפני ליל הסדר בשבת הגדול, בסיומה של  ההפטרה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'".

משה השקיע מאמצים כבירים להביא את ישראל ממצרים להר סיני על מנת לקבל את התורה. גם כאשר שבר את הלוחות לאחר חטא העגל, הוא התפלל עליהם עד אשר הקב"ה כיפר על חטאם. לכן, זכה משה שבכל דור תיקרא התורה על שמו, "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" ומשה ייקרא לדורות "משה רבנו".

דומה, שאם היינו מתמקדים במנהיגותו של משה בליל הסדר, בעת שאנו מספרים על גאולתנו ממצרים, היה יכול להיגרם נזק בעתיד. הדורות הבאים היו עלולים לחשוב שרק אם יקום מנהיג דגול כמו משה, תתאפשר גאולה. וחלילה, בתקופות שאין  מנהיגות ראויה עלולים היו ישראל להתייאש מהגאולה.

המסר של ההגדה הוא שגאולת מצרים התבצעה על ידי הקב"ה – "אני ולא שליח", וגם אם נדמה שאין לנו מנהיגות יציבה- אל לנו להתייאש מהגאולה. גם בימים אלה, כשדומה שההנהגה אינה יציבה, מוטלת עלינו החובה להמשיך ולהאמין שגאולה בוא תבוא.

(פסח תשפ"ב)