עו"ד פרופ' אבי וינרוטההגדה פותחת בשלושה משפטים שלכאורה אינם יוצרים רצף לוגי.
המשפט הראשון עוסק במצה – "הא לחמא עניא – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים". המשפט השני עוסק בענִיִים – כל דכפין ייתי וייכול – "כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שנצרך יבוא ויחוג עמנו את הפסח".
המשפט השלישי עוסק בתפילה על העתיד – "לשנה הבאה בני חורין – השנה אנו כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל; השנה אנו עבדים, בשנה הבאה בני חורין".
ובכן, מה הקשר בין המשפט הראשון לשני – בין הגדרת המצה להזמנת העניים לאכול מהסעודה?
ומה הקשר בין שני משפטים אלו לבין התפילה כי בשנה הבאה נהיה בירושלים? ובכלל, מה פשר המסקנה כי "השנה אנו עבדים, בשנה הבאה בני חורין"? האם אין אנו חוגגים בליל הסדר את חרותנו בשנה הזאת?
החתם סופר מבאר את הדברים כך:
העשיר חושב כי הוא מפרנס את העני משלו ואינו מבין כי הכסף שהופקד בידו הוא מלכתחילה של העני. העשיר נותן לעני מכספו שלו, שרק הופקד בידי העשיר.
במסכת בבא בתרא דף קל"א עמ' ב' מצינו כי אם אדם כתב את כל נכסיו לבנו הגדול "לא עשאו אלא אפוטרופוס" שידאג לשאר אחיו. אומדן הדעת הוא שאב לא ייתן נכסים רק לבן אחד ולא ידאג לשאר הבנים. לכן יש להסיק, כי כאשר האב נתן את נכסיו לבן אחד, אין זו הקנית בעלות לבן זה, אלא מינוי לתפקיד של אחראי על צרכיהם של שאר הבנים. הוא רק הממונה על השימוש בכספים, לטובתם ולצורכיהם של אחיו.
לכן, מוטל על הנותן צדקה להעדיף את קרוביו ו"עניי עירך קודמים", שהרי משמיים נתנו לו כסף כדי להחזיק את ידי אחיו. ממילא מחובתו לתת לאחיו, שבכספם הוא מחזיק.
הדברים נכונים ביתר שאת לגבי הגויים. השפע הגיע אליהם מלכתחילה רק בזכות ישראל ועבורם.
כך אומרים חז"ל במסכת תענית דף י' עמ' א': "ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית (מהשיריים)". בהתאם לכך מבאר החתם סופר, כי במצרים היו שבע שנות שובע, ויוסף אגר את המזון ומכר לכל העולם בשנות הרעב, וקיבץ הון רב מכל העולם למצרים – בשביל ישראל; יוסף גם דאג להרבות את אוצרותיו של פרעה – בשביל ישראל; לכן, כשיצאו ישראל ממצרים הם נטלו את שלהם". מצרים נותרה בלא כלום כי לא היה להם כלום מלכתחילה. אין כלום כי לא היה כלום.
לא רק ביציאת מצרים ניזונו ישראל מכספם שלהם, אלא בכל דור ודור ניזונים הגויים מחלקנו. הם יווכחו בכך כאשר יגיע יום הגאולה וישראל ייקחו עימם לארץ ישראל את כל הכסף והזהב, של עצמם.
עתה יובנו שלושת המשפטים שפותחים את ההגדה:
הא לחמא עניא – כשם שבלחם העוני שאכלנו במצרים, התברר לבסוף כי כל העושר היה מלכתחילה שלנו, כך יוברר תמיד כי הגויים אינם מאכילים את ישראל משלהם, אלא ישראל אוכלים משל עצמם. אדרבה, כל הצריך מאומות העולם יבוא ויאכל מן השפע של ישראל.
הם יווכחו בכך בשעת הגאולה. השנה אנו כאן – בשנה הבאה בארץ ישראל – וניקח אלינו את עושר העולם – כי שלנו הוא! השנה אנו עבדים, בשנה הבאה בני חורין – העניים יראו כי חלקם לא ניתן לעשירים אלא היה מופקד בידם כאפוטרופוסים לטיפול בעניים באמצעות כספם שלהם. הכל יווכחו כי העושר היה שמור לבעליו העניים, כי כולם בנים אהובים הם – ובני חורין.
