האם כדאי לעודד שאילת שאלות?

ברוח חג הפסח לשתף את הקוראים בקושיה האישית שלי שהייתי מוסיף בלילה הסדר הקרוב. חשבתי על שאלה רצינית ואז מצאתי. מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? זאת שאלה מורכבת. תשובה לא בטוח שאוכל לספק אבל לפחות נהנה מעצם השאלה.

נוהגים לומר שהיהודים עונים תמיד בשאלה, כמו בבדיחה ידועה על הגוי ששאל יהודי, "למה אתם היהודים תמיד עונים על כל דבר בשאלה?", "למה לא?" ענה לו היהודי. אחד הסודות בחינוך ילדים במסורת היהודית הוא שאילת שאלות. המסורת היהודית מעודדת לשאול שאלות, ואת הילדים שאינם יודעים ללמדם, אבל האם זאת באמת מסורת יהודית אותנטית? לכאורה התשובה היא כן, כי כבר בתנ"ך אנו רואים שבני ישראל לא מפסיקים לשאול, להקשות ולהתלונן, וכך גם המנהיגים.

לאור זאת תהיתי- מה היה המנהג בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה בעניין זה? האם גם באתיופיה עודדו לשאול שאלות? האם גם באתיופיה השיבו בשאלה? האם גם הם העבירו את סיפור יציאת מצרים בצורה של שאלות ותשובות? האם גם הם עשו דברים מוזרים ומשונים בליל הסדר כדי לעורר את סקרנותם של הילדים לשאול שאלות? החלטתי להפנות את השאלות הללו למר דוד מהרט. הוא ענה לי כך: "התרבות הדתית של יהודי אתיופיה היא מסורתית שממעטת בשאלת שאלות. זה לא אומר שאסור לשאול, אבל דרכי החינוך באתיופיה לא עודדו להקשות ולשאול שאלות". שאלתי את דוד: "ומה קורה אם שואלים שאלות? האם זו חוצפה?", הוא ענה: "השאלה איננה אם מותר לשאול, אלא איך לשאול. באתיופיה שואלים במטרה לקבל תשובה. יותר במשמעות של בקשה. ולכן, ברגע שמתקבלת התשובה מפי סמכות- גם אם אינך מסכים לתשובה עליך לקבל אותה".

אז מה נכון יותר- להעביר את המסורת בדרך שבנויה משאלות ותשובות, קושיות ותירוצים או בדרך שבנויה על ציות וקבלה מתוך הכנעה לסמכות? מה היתרונות והחסרונות שיש בכל דרך? מה נכון יותר- לעודד לשאול, לתהות, לחקור, לעיין, לנתח ולחפש? או לקבל בלי להטיל ספק, להאמין, ללכת תמים מתוך פשטות? מהי פירושה של חירות- לקבל את האחר או לפרוץ את האני?

השאלות הללו העסיקו בעת הקדומה את היוונים. חלקם, כמו סוקרטס, האמינו בכורח לשאול שאלות, להביע תהיות, לחפש תשובות ולהטיל ספקות. מנגד, חלקם חשבו שהצורך לשאול שאלות והכורח לחפש תשובות עלול להשחית את הילדים ולבסוף את החברה כולה. התשובה נמצאת איפה שהוא באמצע. מצד אחד, שאלת שאלות יש בה יתרונות רבים, היא מזרזת למידה וחילופי רעיונות, מזינה חדשנות, בונה יחסי קרבה ואמון, אך מצד שני דרך זאת עלולה להשיג את ההיפך ולהוביל לחשדנות, חוסר אמון, ולכך שכל צד מרגיש שהוא צודק ומתוך כך גם אף צד לא מוכן לוותר לצד השני. במקרה זה עלולים להגיע לחוכא ואטלולא חברתית.

מספרים ששני אחים רצו להקליט בטייפ תוכנית ששודרה ברדיו. אח אחד רצה להקליט את החדשות ואח שני רצה להקליט תוכנית למתכונים. אף אחד לא ויתר וכל רגע הקליט אחד מהם כמה מילים ממה שרצה לשמוע, והתוצאה לפניכם בשינויים פה ושם מהמקור וכך זה נשמע: "קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה שש והרי החדשות מפי חמישה קישואים ירוקים. להכנת האוכל, קצוץ את ראש הממשלה והוסף את שר הבטיחון לפי הצורך. שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מזכירה שצריך להשרות במי מלח פושרים את איחוד האמירויות. הפלסטינים מצאו את עצמם בצלחת העמוקה והרחבה של שר האוצר עם מרק גזר. המנכ"ל הודיע שהמרק טעים, לא כדאי להתייעץ עם מועצת העגבניות שנרקבו עקב תאונה קטלנית שקרתה בסיר לחץ על אש בינונית. משטרת ישראל מודיעה בתדהמה כי אמש נמלטו שני חצילים גדולים ושמנים, כל היודע על מקום הימצאם מתבקש להודיע לעוף ולחלק למנות שוות. עם ערב ניסו כוחות המשטרה להקיף את מתנגדי הרפורמה בבצק עלים. לאחר הארוחה מומלץ להכין מלחמה בצפון הארץ. חטיבת גולני יצאו הבוקר לסיור ברצועת עזה, עקב רצועות תפוחי עץ מטוגנות שנמצאו שלשום בנתיבי איילון" (על פי https://tariel.co.il).

אנו צריכים להבין שוויכוח איננו ויכוח במובן שבו אנו משתמשים בימינו, שהוגדר פעם בצורה היתולית על ידי אפרים קישון שאמר שאנחנו ארץ דמוקרטית שבה כל אחד יכול לדבר ואף אחד לא חייב להקשיב. אלא ההיפך, לאפשר ולעודד לשאול את השאלות הקשות תוך דרישה להקשיב הקשבה אמיתית מכבדת ומעריכה. לאלה שיודעים לשאול שאלות ולאלה שלא יודעים לשאול. אז מדוע ולמה לובשת הזברה פג'מה? ככה. אשרי העם שככה לו. אם נבין שאף אחד לא הולך ללכת מפה. לא החרדים ולא החילונים, לא הלהט"בים ולא המתנחלים, לא הפלסטינים ולא הרפורמים אז יהיה סדר מהבלגן. נס קיבוץ גלויות. מוזיאון של העמים. צבעי הקשת האנושית המדהימה שיש בעם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. תחי מדינת ישראל.

(פסח תשפ"ג)