הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשות "אחרי-מות" ו"קדושים" מתחברות ברוב השנים, והקשר ביניהן בולט לעין במצוות העריות. בפרשת "אחרי-מות" מופיעים האיסורים, ואילו בפרשת "קדושים" מופיעים העונשים. ברצוני להציע בזה שקיימת זיקה בין שתי הפרשות גם בנושא אחר והוא במושג הקדושה. דומני שניתן למצוא בשתי הפרשות הללו שני דגמים של המושג קדושה.
פרשת "אחרי מות" מציגה תביעות של קדושה מיוחדת שחריגה ממנה יכולה לעלות באובדן חיים, כפי שאירע לנדב ואביהו. אידיאל הקדושה מתגלם בפרשה זו בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והוא משתקף בפרישות גמורה. הכהן הגדול היה פורש מביתו כבר שבעה ימים לפני יום הכיפורים, בליל היום הקדוש נמנע משינה, וביום הכיפורים עצמו פרש לגמרי מהחומר, נמנע מכל הנאות הגוף, ועבד את ה' בהתבודדות ששיאה ייחוד בקודש הקודשים. הקדושה שמוצגת בפרשת 'אחרי מות' כרוכה אפוא בעזיבת עולם החומר ובפרישות סגפנית, ומטבע הדברים היא יכולה להיות מנת חלקם של יחידי סגולה בלבד.
פרשת "קדושים" מציבה דגם שונה לחלוטין של קדושה. היא פותחת בציווי: "קדושים תהיו", ופונה "אל כל עדת ישראל", דבר המלמד שדרישותיה מחייבות כל יהודי באשר הוא. בפרשה לא נאמר דבר על פרישה מעולם החומר, אלא מופיע שפע רב של מצוות מגוונות, מהן מצוות שבין אדם למקום, דוגמת: איסור עבודה זרה ועריות, אכילת דם ושבועת שקר, שמירת שבת וכלאים, שעטנז וערלה, ומהן מצוות שבין אדם לחברו, כגון: אהבת הרע ותוכחה, מורא הורים ודאגה לנזקקים, רגישות לגר ועשיית צדק והוגנות במסחר, איסור לגנוב ולשקר; ואיסורים על רכילות ונקמה.
רשימה ארוכה ומגוונת זו מלמדת שאין אנו נדרשים לנהוג בפרישות סגפנית, אלא להיות אנשי עבודה שחיים חיי משפחה וחיי חברה, ובתוך החיים האנושיים הנורמליים עלינו להטביע את חותם הקדושה. עיקרה של קדושה זו הוא בהתנהגות נאותה המתאפיינת בריסון ובשליטה עצמית.
דומני שהגדרה זו מהווה בסיס משותף לפרשנויות העיקריות שניתנו למושג הקדושה, אותן ניתן לשרטט בארבעה מעגלים:
א. רש"י ממקד את השליטה העצמית שיוצרת קדושה בתחום הספציפי של דיני עריות, שכן, לדבריו, "כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה".
ב. הרמב"ם רואה ב"קדושים תהיו" אידיאל המושג מתוך קיום כלל מצוות התורה (ספר המצוות שורש רביעי).
ג. הרמב"ן סבור שציווי הקדושה תובע "שנהיה פרושים מן המותרות" באמצעות ריסון עצמי בכלל ענייני החומר, אף מעבר למה שמצוות התורה מחייבות, וזאת כדי שהאדם לא יהיה "נבל ברשות התורה".
ד. בקבלה ובחסידות מתפרשת הקדושה כתביעה לכוונות נכונות שהאדם מכוון בשעה שהוא עוסק בענייני הגוף השונים, כגון אכילה לשם שמים. בעוד שפרשני הפשט וחכמי ההלכה מסתפקים בדרישה לכיבוש החומר, הקבלה דורשת גם את קידוש החומר. אכן גם בשיטת המקובלים עיקר הקדושה מתבצע באמצעות שליטה עצמית, אלא שלפי שיטה זו נדרשת שליטה גם על התודעה, ולא רק על המעשה.
כל אחד מהמעגלים הללו משרטט קדושה שמתבצעת במסגרת החיים הנורמאליים. רבי יונתן אייבשיץ מזכיר את יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) שתיאר יהודים בימי הבית השני שהיו נזירים, מתבודדים וסגפנים (כוונתו כנראה לאיסיים). אולם, לדברי ר"י אייבשיץ, חכמי ישראל "לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת המדינה" (תפארת יונתן, קדושים).
אידיאל הקדושה של היהדות מנוגד לזה המצוי בדתות אחרות בהן הוא דורש התנזרות מחיי הגוף והתבדלות מחיי החברה. ברוח זו, הרווחת בנצרות, תיארו הוגים וחוקרים, דוגמת רודולף אוטו וויליאם ג'ימס, את הקדושה כרעיון המשתקף בחוויות נפשיות וברגשות ייחודיים שבאים לידי ביטוי במעמד האדם מול הבורא והבריאה.
הקדושה שאנו מבקשים צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בחיי היום-יום של תורה ועבודה, משפחה וחברה, מדע ולמידה, תרבות וצבא ובכל תחומי העשייה. אולי משום כך היה חשוב לחבר את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים". קריאה בפרשת "אחרי מות" בפני עצמה היתה עלולה להותיר אותנו עם שאיפה לקדושה של פרישות מעולם החולין והסתגרות במקדש. פרשת "קדושים" אומרת לנו שזו דרך רק לאנשים מיוחדים, הכוהנים, ורק בזמנים מיוחדים, בעת העבודה במשכן ששיאה בעבודת הכהן הגדול ביום כיפור. גם הכהן הגדול חוזר אחרי שהוא מסיים את עבודת יום הכיפורים שלו לחיים נורמאליים, ועליו להביא את הקדושה לתוך ביתו הגשמי ולהחדיר אותה לחיי היום-יום שלו.
הרבי מקוצק תמצת כל זאת באמרתו השנונה על הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל). לדבריו, ה' אומר לעם ישראל: תתנהגו כאנשים, כבני אדם נורמליים, מלאכים יש לי מספיק…
(אחרי מות תשעח)
