במה מיוחדים שבעת המינים?

שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ממחישים לפי פרשתנו את איכותה המבורכת של ארצנו. אולם, לנוכח המבחר העצום של הפירות והירקות שיש בזמננו, האם אנו נלהבים מהם? האם לא היה עדיף שארץ ישראל תשתבח בפירות הדר, בתפוחים ובירקות במגוון צבעים?!

הפרשנות שברצוני להציע בזה טוענת ששבעת המינים אינם רק רשימה של גידולי קרקע חשובים, אלא יש קשר אינהרנטי ומהותי בינם ובין טיבה ואופייה של ארץ ישראל. לפי פרשנות זו (שראיתי בצעירותי ואיני יודע מקורה), שבעת המינים מגלמים עיקרון מרכזי שנוגע לקשר של עם ישראל לארצו. עיקרון זה אומר שה' הביא אותנו לארץ שדורשת עמל, לחץ וסבלנות, על מנת שעם ישראל יוכל להתקיים בה. יש בעולם מגוון גדול של פירות וירקות שאפשר לקטוף ולאכול בקלות, ואולם ארצנו השתבחה דווקא בגידולים המחייבים מאמץ אנושי מיוחד.

חיטה ושעורה

נאכלות על ידי כך שהופכים אותן לקמח ואופים אותו, כפי שנאמר כבר בראשית הבריאה: "בזיעת אפך תאכל לחם". על האדם להתייגע ב-11 מלאכות שונות הנקראות בלשון חז"ל "סידורא דפת" (שבת עד, ב) עד שהוא מוציא לחם מן הארץ: חורש, זורע, קוצר, זורה, דש, מעמר, בורר, מרקד, טוחן, לש ולבסוף אופה.

 גפן

עיקר ערכם של הגפנים ביין היוצא מהם. בעבר, כאשר לא היו עדיין משקאות קלים וחמים למיניהם, שתיית היין הייתה בעלת חשיבות מרבית, והפקתו הייתה המטרה המרכזית של הגפן. היין יוצא מהענבים רק בעבודה של לחץ, סחיטה, דריכה בגת והמתנה ארוכה.

תאנה

רוב התאנים נאכלות אחרי תהליך של ייבוש, ובעבר, לפני המצאת מכשירי הקירור, היו אוכלים את התאנים בעיקר כעיגולי דבילה. גם ייבוש התאנים דרש עבודה רבה של שטיחה על גגות או משטחים אחרים, והתאזרות בהרבה סבלנות.

רימון

פרי זה מתאפיין בקליפה קשה וגסה במיוחד. יש צורך בעמל רב כדי לפצוע את קליפתו ולהוציא את גרגיריו מתוכו.

זית שמן

מעלתם העיקרית של הזיתים בשמן היוצא מהם, ובימי קדם שמן הזית נהנה כמעט מבלעדיות. ייצור שמן הזית מחייב אף הוא תהליך של כתישה בבית הבד בלחץ מתמשך, כבישה ויותר מקורטוב של המתנה בסבלנות.

 דבש

הוא דבש התמרים, וגידולם דורש עלייה לגבהים לצורך האבקה, דילול וגדיד. לפני עידן המיכון הגידול היה כרוך במאמצים רבים ובסיכון.

כסגולת הפירות כן סגולת העם היושב בארץ. הוא נדרש לעמל, לחץ וסבלנות רבה, כדי להפיק מעצמו את תכונותיו הפנימיות החיוביות וכדי לגדול ולצמוח בארצו. כך לימד רשב"י: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א). עמים רבים יושבים בארצם בטבעיות ובשלווה. הם לא נדרשו לייבש ביצות, לבצע עלייה בלתי לגאלית, להתעמת עם ערעור על זכויותיהם בארצם ולהילחם מלחמה מתמדת באויבים מרים. עמים אחרים אינם נדרשים להתמודד עם ארגוני טרור עקשניים ועם דעת קהל בינלאומית עוינת. ארץ שבעת המינים נקנית במאמצים גדולים ובייסורים – זו דרכה וזה טבעה של הארץ אליה "ה' א-לוהיך מביאך".

"כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים", כך אומר פתגם מוטיבציה ידוע. ואכן, כשהקשיים בארץ גוברים ומתמשכים, מתגלים בעם ישראל תעצומות נפש וכוחות גדולים, שהיה מקום לחשוש שכבר נשחקו. תופעה זו מחדדת רובד נוסף בסימבוליקה של שבעת המינים: יש פירות, שכאשר סוחטים אותם הם נמעכים ודוחים. ויש גפן, זית ותמר, שכאשר סוחטים אותם הם מוציאים מעצמם יין, שמן ודבש. יש זרעים שכאשר טוחנים אותם, הם מתפרקים לרסיסים חסרי ערך. יש חיטה ושעורה שהופכות לקמח, תופחים, נאפים ומזינים. יש פירות, שכאשר פוצעים אותם הם נשברים ומרקיבים. ויש רימון, שכאשר הוא נפצע הוא נפתח ונותן את גרגיריו האדומים. יש פירות שכאשר מייבשים אותם, הם אינם ראויים עוד למאכל. ויש תאנה שמשתמרת ומשתבחת.

פירות שבעת המינים, בניגוד לרוב הגידולים האחרים, מוציאים מעצמם את המיטב בעיתות לחץ ובזמנים קשים. גם עם ישראל מוציא מעצמו את מיטב היכולות ואת מרב המתיקות בימים לחוצים רוויי ייסורים. כמו החקלאי "שמאמין בחי העולמים וזורע" (תוספות, שבת לא, א בשם הירושלמי), אף אנו זקוקים למנה הגונה של סבלנות, התמדה ואמונה, ובכל עת ובכל שעה נברך את ה' על הארץ הטובה.