טוקבקיסטים עליך ישראל!

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי ה'". אדם שומע מותר לקלל? ומדוע המצווה נוסחה בחרש דווקא, הלא ממילא הוא אינו שומע? על בסיס הפרשנויות הרבות לפסוק זה אנו למדים רבות על ניסוחי התורה. הניסוחים המקראיים פשוטים ומורכבים כאחד. הם עוסקים ברובד הנגלה וברובד הנסתר כאחד. ביודענו את מקורם האלוקי אנו מאותגרים לגלות את צפונותיהם. בתהליך הגילוי אנו נחשפים לעומקים בלתי נתפסים של כוונות ומשמעויות. סקירה רק של מדרשי חז"ל בנדון משאירה אותנו פעורי פה באשר לכיוונים, הגוון, המקוריות והעומקים של הדרשות.
מכנה אחד משותף לכולם- לכל המדרשים יש במה להיאחז, או ברמה של מידות דרש (לאגדה ולהלכה) או ברמה של אסמכתא. אין מדובר רק על טקסט מכיל שהוא גבול תחתון לפרשנות, אלא על אחיזה הרמנויטית של ממש.
פעמים אנו נחשפים ל'מדרשים מודרניים' עכשוויים לפסוקים אלו, המציעים פרשנויות הנשמעות 'הזויות' או מנותקות מן הטקסט. בתגובה ראשנה יאמרו אלו האמונים על מדרשי חז"ל כי מדרשים אלו הם פרי מוחם הקודח של הדרשנים ואין בינם ובין הטקסט מאומה. אני מציע לכולנו במקרה זה לקחת אוויר ולהירגע.
כך לדוגמה מצאתי פירוש מדרשי מודרני הנראה לכאורה מנותק מן הפסוק באחת מן המדרשות: "הבעיה אינה החרש, הוא ממילא אינו שומע. התורה בכלל מדברת על זה שאינו שומר את פיו ולשונו, כמו רוב הטוקבקיסטים ברשתות החברתיות. הוא גורף לייקים בניסוחיו אבל פוגע בנפשו"!! האם לכך התכוונה התורה? אתמהה!
או אז מצאתי כי אלו הם ממש דברי הרמב"ם- "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר [הכתוב] שלא יגיע נפשו [של המקלל] לנקימה ולא ירגיל לכעוס…", (ספר המצוות לרמב"ם, מוסד הרב קוק, תשמ"ח– 1989, עמ' שעה). לאחר עיון בדברי הרמב"ם מתברר כי הפרשנות שהוצעה, לא רק שנאחזת בטקסט, אלא היא כמעט פשוטו של מקרא, (אף שזוהי סוגיא סבוכה, מהו 'פשוטו של מקרא'?).
שני רבדים 'פשוטים' כבר נחשפו לפנינו. תוך שימוש ב'קל וחומר' כמידת דרש, אנו למדים כי אנו מצווים לא לקלל חרש שאינו שומע ו'קל וחומר' כל אדם השומע באשר הוא. מכיוון משלים אנו למדים כי פוטנציאל הפגיעה מצוי דווקא אצל המקלל. ועוד לא התחלנו לדון במדרשי חז"ל…
(אחרי מות תשעח)