שלנו – לצמיתות, על תנאי!

במסעותיהם, עברו בני ישראל מתחנה לתחנה בנושאם את 'אוהל מועד' עימם. איך ידעו כיצד לצאת לדרך? באמצעות הענן אשר היה סר מאוהל מועד אל מחוץ למחנה בכוון הנסיעה אל התחנה הבאה. ג'י.פי.אס שכל אחד מעם ישראל יכול היה לראות מרחוק, ביום ובלילה. תוכן זה מצוי גם בפסוק המסיים של ספר שמות: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
זוהי לכאורה אמירה לא מדויקת, שהרי כאשר נסעו בני ישראל, לא חנה הענן על המשכן, אלא אדרבה, הוא הוביל אותם מחוץ למחנה! רש"י מתרץ: "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם – בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע".
התוכן הרעיוני/ פילוסופי שבדברי רש"י בולט לעין. מנקודת המבט של הענן אין הבדל בין 'חנייה' ל'מסע'. אין באמת משמעות של זמן או מקום לחנייה שהרי בסופה שוב אנו מחויבים לנוע לכוון המטרה הנכספת. הסיום של פרשת פקודי (שהוא גם סיום ספר שמות) מבטא באופן מוחשי את עובדת נוכחות ענן השם באופן תמידי על המשכן, גם בחנייתן. ומה באשר למסעיהם? האם גם כאן נוכל לומר כי הענן נוכח במשכן? פשיטא! שהרי הוא מובילם בדרכם ליעד. היוצא מכך: הנייחות בחנייה או הניידות במסעות מבטאים את אותה נוכחות מתמדת של השכינה במשכן. שני צדדים של אותו מצב.
זהו אופיו הלאומי של עמנו, גם כאשר אנו חונים אנו נמצאים במסע מתמיד. נוכחותנו הפיזית והיציבה על גבי הקרקע של ארץ ישראל הינה החנייה האולטימטיבית, אבל היא דורשת במפגיע שנמשיך במסע הרוחני שלנו ללא הפסק. הארץ שלנו, לצמיתות אבל על תנאי. בכדי שענן השם יהיה יום ולילה ללא הפסק מעלינו אנו מחויבים להמשיך במסע. זוהי תמצית חייו של היהודי באשר הוא.
ספר שמות מתחיל ב – "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה…", והוא מסתיים: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
(פקודי תשעט)