הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת בחוקותי מצווה אותנו בפרשת הערכין, סדרת דינים הקשורים להערכה כספית של אנשים או ממון שהוקדשו לד'. התורה קובעת ערך לכל גיל, לזכר ולנקבה, אם ירצה האדם לנדור את ערכו לד'.
ערכו של האדם נקבע בהתאם לשלבי חייו. הערך הגבוה ביותר הוא בהיותו ב"מיטב שנותיו" מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה, לאחריו ערך השנים שקדמו לתקופה זו, מגיל חמש ועד בן עשרים שנה. נמוך ממנו ערך שנות הזקנה, "ואם מבן שישים שנה ומעלה", והערך הנמוך ביותר הוא בשנות הינקות והילדות, "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים". במבט ראשון נראה כי ערכו של אדם נקבע על פי יכולת עבודתו. התפוקה משתנה בהתאם למין ולגיל, מתוך תפיסה חברתית שבוודאי הייתה תקפה בתקופת המקרא, שיכולת עבודתו של האיש גבוהה משל האישה, ועל כן נקבע לזכר ערך גבוה יותר.
בשלב השלישי, מגיל שישים ומעלה, מצטמצם הפער שבין הזכר לנקבה, על כך כתב רש"י בפירושו: "כשמגיע לימי הזקנה האישה קרובה להיחשב כאיש … דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא (זקן בבית – פח בבית), סבתא בביתא סימא בביתא סימנא טבא בביתא" (זקנה בבית – אוצר בבית וסימן טוב בבית) (רש"י שם פס' ז'). הערה מחכימה זו יש בה די כדי ליישב את ההבדלים שבין זכר ונקבה בזקנותם, אך אין בה כדי ליישב את השלבים השונים.
הרב אמנון בזק טוען שהסולם נקבע על פי מידת הפוריות של הזכר. בכך גם מיושב השלב השלישי שהינו מגיל עשרים ועד שישים ולא עד גיל חמישים כנזכר בהקשר לגיל העבודה אצל הלווים (במדבר ח' כ"ה) (הרב אמנון בזק, ערכי האדם, בית מדרש וירטואלי, שליד ישיבת הר עציון).
ביחס לרוב דיני התורה, קטן הוא עד גיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, וקודם שיהיו לו שתי שערות. מגיל זה ואילך הוא נקרא גדול ובר מצווה (משנה אבות פר' ה' מש' כ"א). שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני (פירוש רש"י וברטנורא שם). ביחס לרוב דיני התורה קטנה היא עד גיל שתים עשרה שנה ויום אחד, וקודם שיהיו לה ב' שערות, ושיעור זה הוא מהלכה למשה מסיני (שו"ת מהרי"ל סי' נ"א). יש שההגדרות מתייחסות לגילים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות, כגון ענייני אישות גיל שלוש לבת וגיל תשע לבן (משנה נידה פר' ה' מש' ד'). עונת הנדרים פרק הזמן בו נדרי קטן וקטנה תקפים, גיל אחת עשרה לבת, ושתים עשרה לבן (רש"י נידה מ"ו ע"א ד"ה כי) ויש מי שסבר שלעניין נדרים רק משהגיעו לגיל גדלות, ואף שלא הביאו ב' שערות (רמב"ם הל' נדרים פר' י"א ה"ג).
ישנן הלכות שלגביהן מוגדר האדם כקטן עד עשרים שנה, – למכור בנכסי קרקעות אביו (גיטין ס"ה ע"א). יש שההגדרות מתייחסות למצבים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות: כל עוד הוא סמוך על שולחן אביו הרי הוא מוגדר כקטן, ואפילו הוא גדול בשנים. הגדרה זו מתייחסת לזכות האב במציאת בנו או בתו (טושו"ע חו"מ סי' ר"ע סעי' ב'). הגדרות הנוגעות לחובת החינוך למצוות והפרשה מאיסורים,- חובה זו חלה מדברי סופרים על כל קטן לפי שכלו, ולפי עניין המצווה ודרכי קיומה. קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע (סוכה מ"ב ע"א), קטן היודע להתעטף, חייב בציצית (שם). קטן היודע לנענע , חייב בלולב (שם), חובת חינוך של האב היא גם על הבת לכל המצוות שבתורה (משנה ברורה סי' שמ"ג סק"ב).
ולנושא אחר; התעללות, היא פגיעה פיסית, מינית או נפשית מכוונת, הנגרמת כתוצאה ממעשה. מחדל או הזנחה מתמשכת, המתאפיינים בחומרתם או בדפוס קבוע לאורך זמן. ההתעללות יכולה להיגרם על ידי אדם זר, אך בדרך כלל היא מתרחשת במסגרת משפחתו של הילד. המתעללים מצויים בכל כל מעמד חברתי וכלכלי, ובכל המגזרים.
"חושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר" (משלי י"ג כ"ד). המדרש בהקשר לפסוק שואל, וכי יש אדם ששונא בנו? אלא מתוך שאין מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ – עתיד לשנאתו, אבל אם מוכיחו – נעשה אוהבו (ילקוט שמעוני על הפסוק). לפיכך, כתב הרמב"ם, שיש היתר להוכיח ילד ואף להכותו, אך סייג את הדברים וכתב: "…אינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב' הל' ב') וכל זה דווקא אם הבן אינו מקבל תוכחת דברים (חיי אדם כלל ס"ו סעי' ב'). יש מי שכתב, שדרכי החינוך משתנים מדור לדור, וכאשר הכאת בנים ותלמידים היא מעשה מקובל – מותר להכות, אך במידה ובזהירות, בעוד שבזמנים שהכאת ילדים ותלמידים נחשבת למעשה פסול, אין להכות כלל, כי הדבר עלול להביא לנזק גדול מהתועלת הצפויה, ויש לנקוט שיטות חינוכיות אחרות (עיין מאמרו של הרב יצחק לוי תחומין כרך י"ז עמ' 157-159, ובמאמרו של הרב פרופ' נריה גוטאל, 'חושך שבטו שונא בנו', בשדה חמד תש"ס, גיליון 2-3, החל מעמ' 119).
בעניין "תסמונת הילד המוכה", הסכימו גדולי הרבנים שחובה על הרופא, או על כל אדם היודע בוודאות, על ילד המוכה בידי הוריו, להעביר לרשויות המתאימות את המידע הזה, כדי להציל את הילד מפני הוריו, ויש להורים דין רודף כלפי הילד, ואין בזה דין מוסר מצד המדווח (הגרש"ז אויערבך, נשמת אברהם, סי' שפ"ח ס"ק א' עמ' ק', וכן בסי' תכ"ד סק"ב עמ' קל"ג, וכן דעת הרב אלישיב הובאו דבריו בנשמת אברהם שם). אף אם על ידי הדיווח לרשויות יש חשש שיוציאוהו מרשות ההורים וימסרוהו למוסד לא דתי, ואף לעכו"ם, עדיין חובה לעשות כן "… בקשר לשאלתו הראשונה, לענ"ד נראה בכזאת. דאם קיים ממש חשש מבוסס שהורי הילד ישובו קרוב לודאי להכותו שוב במכות אכזריות כאלה, ועוד יותר מזה עד למות, במקרה כזה, מכיון שהרופא רק מוסר על המצב למשטרה עם בקשה לראות להציל את הילד מידי הוריו, אזי חייב הרופא לעשות זאת כדי להציל נפש אחת מישראל מרדת שחת, ומה שיעשה לאחר מיכן המשרד הממשלתי כדי להצילו הרי הרופא בזה רק בבחינה של גורם בלבד…". (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נ"ב). דין זה נכון גם כאשר יש עדות להתעללות מינית של האב בבתו או של מורה בתלמידיו, שאין בזה דין מוסר להודיע על כך לשלטונות כדי להציל את הקטן או הקטנה ממצב זה. (שם).
(בהר תשעז)
