עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)אחד המנהגים הכי חברתיים, שמופיעים כמעט בכל המסורות, הוא המנהג 'להרים' כוס יין.
חוגגים יום הולדת? יאללה צ'ירס!
מארסים את הילדים? שותים לחיים!
נולדה תינוקת? קידוש בבית הכנסת.
ניצלת מתאונה? סעודת הודיה עם ג'וני ווקר על השולחן.
בפורים? עד דלא ידע!
ובפסח? ארבע כוסות במינימום!
טוב, הבנתם את העיקרון.
בפרשת השבוע מצוין כי לכהן אסור להיות שיכור במהלך עבודתו.
מה זה אסור? הוא חייב מיתה אם יתפסו אותו פוסע בזיג זג לכיוון המזבח; הורגים אותו אם הוא יוצא אפילו חצי שתוי בבדיקה המחמירה עם "הינשוף" המקראי.
כמו שאומרים: "אם שותים, לא כוהנים".
הכהן, הוא החבר הסחי בפאב השכונתי, זה שיושב עם כל החבר'ה, ועדיין רואה בפיקחון את המציאות. הוא המצפן והמצפון של כולם. נכון, הוא לא משתטה ועושה דאחקות על המלצריות כמו חבריו, לא מוריד שוטים של טקילות על הבר, והוא גם זה שמבאס את כולם ואומר שהגיע הזמן ללכת.
אבל בלעדיו, המבושמים לא היו יכולים להיות כאלו, ולא היו יכולים ליהנות בהתמסרות נעימה שכזאת ממנעמיה של השכרות המביכה.
הכהן הוא עמוד השדרה, השילדה של כל המערך החברתי בעם ישראל.
הוא חייב להיות מפוקס ומפוקח בעבודתו הרוחנית הגבוהה.
ואמנם יש שיגידו, אבל האלכוהול מרומם נפש, מעניק השראה ונפש פתוחה, נותן דרור ליצירתיות, המוזה שורה עליך כשאדי הוודקה מתנדפים לאיטם.
והאמת? ידם של חלק גדול מהזמרים והשחקנים קלה על הג'וני ווקר, ולא חסרים מנהיגים, חברי כנסת ואף ראשי ממשלות שיין משמח לבבם.
אז למה החמירו כל כך עם הכוהנים?
יש לי תשובה עבור המלעיזים.
ההשראה הגדולה ביותר נובעת מהא-לוהות. למה כל כך הרבה אומנים חוזרים בתשובה, אתם יודעים? הם מוצאים את השכינה באמנותם. כשהם מחוברים לאמונה ולא-לוהות נולדים מתוכם הדברים הכי יפים, היצירות הכי נפלאות.
לא סתם המילה שיכור דומה למילה שקר.
השכרות לא מעוררת השראה. היא אולי מפחיתה חרדות ועכבות, אבל היא מטשטשת את הראיה של האמת.
אבל כשאדם נמצא בשיא הפוקוס, ברמה מדיטטיבית גבוהה, בניקיון הנפש והמחשבה, אז הוא יכול באמת למצות את כישוריו, ולהנעים לכל הקהל, להנהיג את כל העם ולהוביל כמגדלור את כל המחנה.
אז בואו נרים כוס מים, ולחיי העם הזה!
(שמיני תשעח)
