פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
פרשת בחוקותי, היא אחת מהפרשיות העוצמתיות ביותר בתורה. עיון בה מלמד שלא קיים מתאם (פרופורציה) בין שני חלקיה. הברכה נפרשת על פני עשרה פסוקים בלבד, ואילו הקללה מפורטת בלא פחות מכ"ט פסוקים.
פסוקי הברכה ערֵבים, נעימים לאוזן, משדרים שקט, שלווה, נוף פסטורלי, מעין הסימפוניה השישית: "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".
לעומתם, פסוקי הקללה רועמים, רועשים, זועמים, זועקים, כואבים, רושפי אֵש וחרון אף. כמו בסימפוניה החמישית, הם מלווים בהלמות תופים בלתי פוסקת, בזעקת שופרות המלחמה, בצעקת המעונים והסובלים, בקינת המתים: "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם, וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם… וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם…".
מחלות, מגפות, אויבים, שונאים, רעב, דבר, שכול. מוות. שממה. עד לסוף הנורא, המר והנמהר ברמה האנושית, מחזה זוועה ממש: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ… וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה… וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ".
בפסוקי הברכה והנחמה שבראש הפרשה, בולט מקומו החשוב של השלום: "ונתתי שלום בארץ".
בדרך כלל, וכך בוודאי ביחס להמשך הפרק, נוהגים לייחס ולכוון "שלום" זה כלפי חוץ, למערכת היחסים שבין עם ישראל לעמים-האויבים הסובבים אותו.
אכן, חלק מהפרשנים מדגישים שנתינת שלום זו מכוונת כלפי פנים, "ונתתי שלום- ביניכם". וכבר הדגיש רש"י בפירושו על אתר, בעקבות חז"ל: "ונתתי שלום – שמא תאמרו: הרי מאכל! והרי משתה!, אם אין שלום – אין כלום. תלמוד לומר אחר כל זאת: "ונתתי שלום בארץ" – מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: עושה שלום ובורא את הכל" (כידוע, אין פסוק כזה במקרא, אלא " יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה", וראו והשוו לבבלי ברכות יא ע"ב: "מי קא אמרינן כדכתיב? אלא, כתיב 'רע' וקרינן 'הכל', לישנא מעליא").
עיון במקומו של ערך השלום בעולמם של תורת ישראל והמשפט העברי, מלמד עד כמה הוא תופס בהם מקום חשוב. לא רק כערך ערטילאי, אידיאל נשגב ומרומם, אלא כמרכיב ריאלי, מוחשי, משמעותי ביישוב סכסוכים בבית הדין וחוצה לו, ובפסיקת הלכה למעשה.
מו"ר מנחם אֵלון ע"ה הקדיש מקום נכבד לסקירת שורת הלכות שנומקו בכך שהתורה מחזרת אחר השלום, ו'סיסמתה' היא "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (הן בחיבורו המשפט העברי, הן במאמרו "הדין, האמת, השלום והפשרה – על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), 341-269). כך, למשל, דחיית ה'הרדוף' ו"חריות עץ הדקל' ממצוות ארבעת המינים בשל הקוצים שבהם, שדוקרים את ידי הנוטל, ואין בהם "דרכי נועם ושלום", או שורת ההלכות שנאמרו מפני "דרכי שלום" דוגמת פרנסת עניי עכו"ם עם עניי ישראל.
משכך, דומה שלא לחינם נכלל ערך השלום – תופעה ייחודית בעולם כולו – בין הערכים שבית משפט בישראל מחויב להתחשב בהם בבואו להכריע בשאלת משפט שאין לה תשובה במקור אחר, כאמור בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל".
ביטוי למקומו החשוב של ערך ה'שלום' בהכרעת הלכה למעשה, ניתן כבר במדרש קדום המדבר בחלוקת נחלות הארץ לשבטים, רק לאחר שבני גד, ראובן וחצי שבט המנשה קיבלו נחלתם בעבר הירדן המזרחי. את העיכוב בכניסת בני ישראל לארץ בדרך הקצרה והמהירה ביותר, מסביר המדרש (בדרך חתרנית-משהו) ברצון למנוע מהם מריבה: "רבי יהושע בן לוי אמר: משל למלך שהיה לו שנים עשר בנים והיה לו עשר אוסיות [=שדות]. אמר המלך: אם אתן אותם לבני – נמצא אני עושה ביניהן מריבה. אלא, הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים, ואחר כך אחלקם ביניהם. כך אמר הקב"ה: אם אני מכניסן עכשיו לארץ, אין בה חלק לי"ב שבטים. אלא, הריני מעכבן במדבר, עד שיירשו את עבר הירדן, וייטלוהו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, ואחר כך אני מכניסן לארץ. לכך נאמר: 'ולא נחם א-להים'".
ביטוי זה חוזר ונשנה באינספור תשובות שנכללו בספרות השו"ת. נביא רק דוגמא, אחת מני רבות, להמחשת הדברים. כנימוק לכך שבדיני מסים סומכים לרוב על המנהג-הנוהג הקיים אפילו לכאורה עומד הוא בניגוד לדין תורה, מביא בעל "תרומת הדשן" (סימן שמב), ר' ישראל איסרליין את הנימוק הבא: "וכל דבר שרבים מצורפים יחד, צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו [=ללכת לפי מנהגם] וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי ענייניהם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר [=שאם תצריך אותם ללכת לפי] דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם. משום הכי מעיקרא מחלו אהדדי [=משום כך מלכתחילה מחלו זה לזה] לוותר על דין תורה לגמרי, ומקני למיזל בתר מנהג דידהו [=ומקנים (זכות) ללכת אחר מנהגם]".
(בחוקותי תשפ"ב)
