חג ההלכה וההכלה

למרות שאין לכך אזכור מפורש בכתובים, חג השבועות נתקדש במסורת ישראל, מימים ימימה, כחג מתן תורה. רבבות אנשים, נערים וזקנים, גברים ונשים, ישראלים ובני הגולה, בכל רחבי העולם היהודי (מהם כאלה שבקושי פותחים ספר במהלך השנה….) , ניעורים בליל החג כל הלילה, כדי ללמוד תורה. בבוקר של יום, עם עלות השחר והנץ החמה, נוהרים רבבות מהם אל הכותל המערבי, נרגשים ושמחים (מי שחווה חוויה זאת עשוי לטעום שמינית שבשמינית מהתחושה שליוותה  את מעמד הר סיני) או אל אחד מבתי הכנסת לתפילת שחרית כ"ותיקין". כשעיניהם אדומות, ראשם מיטלטל בין עֵרות לשינה, שומעים הם את סיפורה המופלא של רות המואביה, אִמָה של מלכות בית דוד, את חרוזי ה"אקדמות" הארמיים, וחוזרים לבתיהם מלאי גאווה. הם זכו להיות חוליה נוספת בשרשרת הארוכה והמופלאה של לימוד, שחוליותיה מתחברות זו לזו בשלשלת ארוכה בת דורות.

אכן, באותה שעה ממש, שבה מתרחש מחזה מרנין זה, מתהפכים מאות אלפי יהודים אחרים על משכבם. חלקם, לא טעם מעולם טעמה של תורה, חלקם האחר אינו חש שהיא רלבנטית לחייו, ומעדיף להותיר אותה, אם בכלל, ל"הם", לדתיים. חלקם רואים בה טקסט ארכאי, שלא לומר אנרכיסטי ו'מסוכן'. כשהם נפגשים עם התורה, במקרה הטוב, הם נכשלים בלשונם, מגמגמים, נבוכים. ובוודאי שאינם מבינים מה לדור הבינה המלאכותית ולווייני החלל עם השור והבור, הפרה האדומה, עבודה זרה, אשת יפת תואר ועיר הנידחת.

מציאות זו ממחישה היטב את המצב האנומלי שבו מיטלטלת ספינת התורה בדורנו. מצד אחד, דומה שמעולם לא היו כל כך אנשים רבים, וביניהם רבבות שרואים עצמם כמי ש"תורתם אומנותם", הוגים בה יומם ולילה, ועושים את "דעת התורה" לקו מנחה בכל הליכותיהם. מצד שני, לחלק גדול, גדול מאד, מעם ישראל, התורה היא "כספר החתום", טקסט ארכאי, זר ומנוכר, שלא מעורר כל רגש שהוא.

התבוננות במעמד הר סיני, העומד במוקד חג השבועות, מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור. אווירת ה"יַחַד". העם כולו שותף למעמד'.

לא הפלפול והלהטוטנות הלמדנית עומדים במוקד, אלא הציוויים הפשוטים, האנושיים כל כך. מסר פשוט, חד, קולע. סאונד-בייטס של שתי מילים וחצי שניה. "לא תרצח". "לא תגנוב". "לא תנאף". "לא תחמוד".

אין זו חוויה סקטוריאלית, שיפה רק לבני עליה-אליטה מובחנת, אלא תורה השייכת לרבים, על מגוון פרצופיהם, אמונותיהם ודעותיהם.

לימוד תורה, כך למדונו חז"ל, חייב להיות "מורשה קהילת יעקב". אין הוא מסור רק לחלק אחד של העם, אלא לכולו. לא "אנחנו" הטובים, ו"הם" הרעים, אצלנו החכמה ואצלם הסכלות וההוללות, לנו היושר והצדקה ולהם בושת הפנים, הפריצות והרמיה. לנו העגלה המלאה ולהם זו הריקה.

בקבלת התורה שותף ה"עם" כולו. לא רק צדיקים וחסידים. אלא גם "בית יעקב", הנשים, ו"בני ישראל", סתם "עמך", והטף. "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר", וַיִחַן – לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד".

"ויענו כל העם יחדו… וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". מן הסתם, אפשר שכבר אז, חשב חלק מאותו "עַם", ש"זה ממש לא בשבילו", וביקש לעשות לו חיים קלים, למנות את משה רבנו, אדון הנביאים, שיהיה ה"מתווך" בינם לבין הקב"ה: "וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר אתנו אלקים".

לכאורה, משה רבנו היה צריך לנצל הזדמנות זו ליטול לעצמו "כתר תורה" ולקנות מונופול על הנחלתה לרבים. לא כן נהג משה: "ויאמר משה אל העם אל תיראו".

ואכן, ברבות הימים (למרות שגם לגישה האליטיסטית היו לא מעט תומכים), נשתרשה התפישה שלפיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה". תורה אינה עוברת בירושה, ואינה מסורה רק לבעלי ייחוס כזה או אחר. כדברי הרמב"ם בריש הלכות תלמוד תורה: "כתר כהונה, זכה בו אהרן. כתר מלכות – זכה בו דוד. כתר תורה – הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב'. וכל הרוצה ליטול – יבוא ויטול".

(שבועות – נשא תשפ"ג)