הרב שי פירוןשלושת הפסוקים הללו אוצרים בתוכם את אחד הסודות השמורים ביהדות: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". קולמוסין רבים נשתברו אודות הקשר שבין שלושת הפסוקים הללו וננסה לפלס דרך נוספת.
האתגר היהודי הגדול מכולם הוא אתגר הקדושה. דווקא בשל היותה של הקדושה ביהדות מחוברת אל החיים ולא מתנזרת, מתבדלת, נפרדת – היא קשה שבעתיים. קל להיות קדוש ופרוש. להתבדל מהעולם, לפרוש מההתמודדות. אנחנו חיים את הקדושה בתוך החיים. במרחב האישי, הקהילתי והלאומי.
התורה מציעה שתי דרכים, המאפשרות להגיע אל הקדושה היעוּדה: מסורת וחדשנות. המסורת, כמו קצה חוט המחובר אל ימי ראשית האבות; החדשנות, כמי שמבטיחה טיפוס נוסף בסולם, כמי שמבטיחה התפתחות רוחנית וצעידה בנתיבי אמונה חדשים ועמוקים. אם אתה רוצה לצעוד בנתיבי הקדושה עליך להיזהר מקיבעון רוחני, ממצב אבסורדי שבו המחויבות שלך למסורת בית אבא ואמא גוברת על המחויבות שלך לרבש"ע. לכן, אחרי ציווי הקדושה שבפסוק הראשון, מופיע הפסוק השני: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ… אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". וכאן, מגיעה הסכנה השלישית. בחרנו באלוקים. אבל זה אותו אלוקים של כיתה ה'. לא עברנו שינויים רוחניים עמוקים. אני זוכר את דברי התורה של בית הספר התיכון. 'מעיינה של תורה' ו'ילקוט מעם לועז' החיו את נפשי. בישיבה צעדנו בנתיבי הראי"ה, אחר כך פגשנו ברב סולובייצ'יק, בהגות ימי הביניים, רמב"ם, כוזרי ומהר"ל. ספרי הרמח"ל חסידות וקבלה. כך, גילנו שבעים פנים לתורה. כנגד שבעים הפנים אנו מוזהרים מאלוהי מסכה: "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", אלוקים קפוא, ללא תנועה, כמו מסכה. כשאלוהים שלך הוא 'מסכה', בעצם עובד אלילים.
יום השואה מאחורינו. יום חג העצמאות לפנינו. אירועי מאה השנים האחרונות מחייבים שיח אמוני עמוק. לנוע בנתיבות ההתגלות הא-לוהית, להבין את המשמעות העמוקה של יד ה'. רבים מגדולי ישראל חשו מחויבים לתורת אבות, בה היתה התנגדות עצומה לציונות ולרעיונותיה. אך בה בעת הביטו נכוחה במציאות המתהווה, המשתנה.
רעיון זה בא לידי ביטוי בדברים שהובאו משמו של האדמו"ר מסדיגורה, רבי אברהם יעקב פרידמן:
"מנהגו של כ"ק האדמו"ר הרא"י מסדיגורא זצ"ל, היה לבוא לבית הכנסת הגדול בתל אביב ביום חג העצמאות של המדינה, ולומר את ההלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת בית הכנסת, השתלב במעגל, ורקד בהתלהבות, והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום. פעם, אחד מחסידיו נכנס עמו בשיחה, וסיפר לו את הסיבה לכך: כשהיה מתגורר בוינה, נכנסו הנאצים ימש"ו לשם. ראשית מלאכתם היתה להתעלל ביהודים, ובתור רבם של היהודים, בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר. נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה היה אומר: רבש"ע, אזכה עוד לטאטא את רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה, ושוב תוך כדי המעשה אמר: רבש"ע, אזכה עוד להניף את דגל ישראל במקום גבוה בארץ ישראל. וכשזכה לעלות לארץ ישראל, רצה לקיים דבריו. ברם, לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא לעיני כל. מה עשה? ביום העצמאות קם בשעה שלוש לפנות בוקר, ולקח מטאטא גדול, וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות, וקבעו על הגג, בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפילתו. ומכאן נובעת שמחתו והתלהבותו ביום תקומת מדינת ישראל".
קדושה היא הליכה עם א-ל, בתוך התהליכים המתהווים, "עלינו לשבח".
(קדושים תשעט)
