קוֹמְמִיּוּת

אחד עשר פסוקי ברכה פותחים את פרשת בחוקותי. המילה הראשונה בפסוקים הללו היא 'אִם' והמילה החותמת אותם היא 'קוֹמְמִיּוּת'. המילה הראשונה היא התנאי- 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' והמילה האחרונה היא התוצאה- 'וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת'.
המילה הייחודית הזו 'קוֹמְמִיּוּת', משכה את תשומת ליבם של חז"ל, ואלו נתנו לה מספר פירושים.
מעניין לראות שאונקלוס לקח את המילה הזו לכיוון של חירות- ו'ְדַבָּרִית יָתְכוֹן לְחֵרוּתָא', בעוד התרגום יונתן פירש אותה 'קומה זקופה'- 'וְהַלְכִית יַתְכוֹן בְּקוֹמָא זְקוּפָא'. גם רש"י הבין ופירש כך את המילה הזו 'קוֹמְמִיּוּת' וכתב עליה- 'בקומה זקופה', וכך גם מופיע במדרש רבה, עם תוספת קטנה ומשמעותית- 'וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת – בְּקוֹמָה זְקוּפָה שֶׁאֵינָן יְרֵאִין מִכָּל בְּרִיָּה'.
כדי לחדד מה זה ההיפך מקוממיות, מביא ספורנו את הפסוקים מישעיה המתארים איך רוצות אומות העולם שעם ישראל ייראה ללא קוממיות: "לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן… הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים".
הם רוצים לראות עם שגוו כפוף- 'וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ', שזה בדיוק היפך הקוממיות.
קוממיות איננה רק מצב פיזי של קומה זקופה. בעומקם של דברים קוממיות היא מצב נפשי ורוחני של עם ושל אדם. יש אדם שחוח עם גו כפוף, ויש אדם שניצב מול המציאות בקומה זקופה. כך נראה עבד וכך נראה בן חורין.
במהלך ההיסטוריה – היה העם היהודי יותר שנים במצב של גו כפוף מאשר במצב של קומה זקופה. רק במאה ומשהו השנים האחרונות, ואח"כ עם הקמת המדינה החל העם היהודי לזקוף את קומתו- קמעא קמעא.
בהקשר הזה מעניינת נקודה הלכתית מסוימת שנדרשו אליה חלק מהפוסקים. אנו אומרים בברכת המזון 'שתוליכנו מהרה קוממיות לארצנו'. יש שאמרו שמכיוון שאנו בארץ ישראל לא נכון לומר 'לארצנו', שהרי אנו כבר בארצנו. ואכן, כך הנהיג במשפחתנו הסבא הרב האיתן זצ"ל לומר – 'שתוליכנו מהרה קוממיות לארצנו ובארצנו'.
בקיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף מופיע כך: "יש מתושבי ארץ ישראל שנוהגים לומר: 'והוליכנו מהרה קוממיות בארצנו', ולא ל'ארצנו', שהרי הם נמצאים בארץ ישראל באופן קבוע. ומכל מקום נראה שאין להקפיד על כך, וכוונת האומרים והוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, על כלל ישראל הנמצאים בחוץ לארץ, שיזכו גם הם ללכת קוממיות לארץ ישראל. והרי אנו תושבי ארץ ישראל אומרים במוסף של שבת וראש חודש, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלינו בשמחה 'לארצנו'. וכן נוהגים תושבי ירושלים לומר במוסף של יום טוב: "והביאנו ה' אלקינו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם'. והכוונה גם כן על כלל ישראל".
מי מאיתנו שסבל פעם מגב תפוס, פריצת דיסק וכדומה, או מבעיה אורטופדית כזו או אחרת בגב, כזו שאילצה אותו לשכב בחוסר יכולת לזוז, יודע שיחלוף זמן רב של טיפולים, פיזיותרפיה וכו' עד שיצליח לזקוף את קומתו ולהלך באופן רגיל כדרכם של בני אדם.
אם לאחר כמה חודשים של גבס זקוק אדם לשבועות רבים של שיקום, אז לכמה שנים של שיקום זקוק עם שבמשך אלפי שנים הלך כפוף גו?
אין קיצורי דרך בפיזיותרפיה, ואין קיצורי דרך בתהליך ריפוי של עם.
דרך ארוכה של אמונה ומסירות נפש תוך כדי דבקות במטרה מקדמת אותנו יום יום למצב של קוממיות, ומילה אחת של תנאי ניצבת ומורה את הדרך אל הקוממיות- 'אם' –"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
(בחוקותי תשעט)