ד"ר פנינה נויבירטפרשת ויקרא פותחת בתיאור סדר הקרבנות. בין היתר מפרטת הפרשה אודות קרבן העולה, זבח השלמים וקרבן החטאת. מה מטרת כל אחד מהקרבנות? קרבן העולה נועד לכפר על הרהורי הלב, ובלשון המדרש (ויקרא רבה ז', ג'): "אין העולה בא אלא על הרהור הלב". זבח השלמים הינו קרבן "שילומים", דורון לקב"ה (ור' נזיר מ"ה. וכן רש"י, שם), ואילו קרבן החטאת מכפר על עבירות שנעברו בפועל. ביתר פירוט – חטאת היחיד מכפרת על שוגג בלאו שזדונו כרת.
אופן ההקרבה של הקרבנות שונה. קרבן העולה נשרף כליל על המזבח, זבח השלמים – חלקו נשרף וחלקו נאכל בידי הכהן ובידי הבעלים ואילו קרבן חטאת יחיד – חלקו נשרף וחלקו נאכל בידי הכהן. מה הקשר בין אופן הקרבת הקרבנות לבין תכלית הקרבנות? סוגייה זו נבחנת בידי רבי יצחק קארו, בעל התולדות יצחק. התולדות יצחק מקשה מדוע דווקא קרבן העולה מוקרב כליל ואילו קרבן החטאת נאכל בידי הכהן. לכאורה, ההיגיון הפוך, קרבן החטאת, המכפר על חטא – ראוי שיעלה כליל לשמים, ואילו קרבן העולה, המכפר על הרהורי לב בלבד – ראוי להיאכל. זאת ועוד – זבח השלמים כלל לא נועד לכפר על חטא. מדוע חלקו נשרף? מדוע אינו נאכל כולו בידי הבעלים והכהנים? ובלשונו (ויקרא א', ב'): "ומן הדין היה שיהיה היפך שהעולה שבא על הרהור הלב ולא חטא בפועל, ראוי היה שלא תהיה כלה נשרפת ולא יהיה כל כך חמורה לישרף כלה, והחטאת שהיא על חטא בפועל ראוי שתשרף כלה, והשלמים שלא ישרף ממנו כלל שאינו על חטא כלל ודי הזאת דמים?"
ביאורו של בעל התולדות יצחק שופך אור על מהות הקרבנות. שריפת הקרבן על המזבח מעידה על "שותפות" הקב"ה ומעורבותו בחוויית ההקרבה. מטעם זה זבח השלמים נשרף בחלקו ונאכל בחלקו על ידי הבעלים והכהן. זבח השלמים מלשון "שלמות" ומלשון "שלום", שכן הוא מנציח מציאות אידילית, שלמה, בה שלושה שותפים בהקרבה – הקב"ה, הבעלים והכהן, כמבואר במדרש (ספרא, ויקרא ג', א'): "ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם… דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן – הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלין", ובלשון בעל התולדות יצחק: " והשלמים הם להטיל שלום, לפיכך כאוהבים שאוכלים הסעודה בחברה על שולחן אחד, אוכלים ממנו כולם השי"ת והכהנים והבעלים, להורות שהוא אהוב לכולם".
בשונה מזבח השלמים, אין הדדיות בקרבן העולה ובקרבן החטאת. מקריב הקרבן, בא ממקום נמוך, לאחר שהרהר בלבו, או חלילה לאחר שחטא בפועל, ולכן הבעלים אינו אוכל מקרבן העולה או מקרבן החטאת – ביטוי לנחיתותו, לנפילתו. מדוע נשרף קרבן העולה כליל ואילו קרבן החטאת נשרף בחלקו ונאכל בחלקו בידי הכהן? מסביר בעל התולדות יצחק: "הטעם בזה שהוא משל לשני בני אדם שהביאו דורון למלך, אחד אוהבו ואחד אויבו, הדורון של אוהבו אוכל אותו כולו, להורות שקבלו בסבר פנים יפות, ודורון אויבו אוכל מעט ממנו להורות שאינו כל כך אויב כמו מקודם לכן, והשאר נותן לעבדיו לאכול, וכן מי שהרהר העבירה ולא חטא בפועל, אוהבו הש"י לפי שחזר בו, אבל בחטאת שחטא בפועל אוכל קצתו והשאר לכהנים". שריפתו כליל של קרבן העדה על המזבח מעידה על אהבת הקב"ה. תשובת המקריב על הרהור הלב מתקבלת כליל, ללא הסתייגויות. שריפתו החלקית של קרבן החטאת על המזבח מעידה על קבלה – הקב"ה מקבל את תשובת החוטא. עם זאת, העובדה כי הכהן שותף באכילת הקרבן מלמדת על הסתייגות הקב"ה ממעשה החטא. אמנם הקב"ה מוחל לחוטא אם כי מסתפק ב"טעימה" מהקרבן. את יתר הקרבן יאכל "שמשו" של הקב"ה, הכהן.
מפירוש זה אנו למדים על הקשר המיוחד שיצרה עבודת המקדש בין האדם לבין קונו. אופן ההקרבה לימד את המקריב מה מעמדו – שמא ראוי הוא (ולכן שותף באכילה) או לא (ולכן אינו אוכל), וכן לימד את המקריב מה תשובת האלקים למאמציו – שמא אהבה ללא גבולות (ולכן הקרבן נשרף כליל על המזבח) או קבלה מלאה של תשובת החוטא, אך הסתייגות ממעשה החטא (ולכן הקרבן נשרף חלקית ונאכל בידי הכהן). עבודת הקרבנות שימשה כערוץ תקשורת בין ארץ ושמים. החוויה הדדית – אין כאן הקרבה חד צדדית של האדם כלפי שמים, ומצד שני אין כאן הנחתה חד צדדית מן השמים אל האדם – פעולת האדם בארץ יוצרת רושם וזוכה למענה. קרבן מלשון קרבה, חיבור בין עולמות עליונים ועולמות תחתונים.
(ויקרא תשעג)
