היסטריה והיסטוריה

פרשת הקללות היא פרשה קשה. ל"עיכול", לקריאה ולשמיעה.
שחפת וקדחת, מכלות עיניים ומדיבת נפש. מגפה, מנוסה. שמים כברזל וארץ כנחושה. "ותם לריק כחכם ולא תיתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא ייתן פריו. ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם. והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם".
כל אלה הן רק הקדימון למכות הקשות הרבה יותר: חרב נוקמת, דבר, נפילה בידי האויב. רעב. ועד הנורא מכל: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו… ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם וגעלה נפשי אתכם".
הקב"ה מורה את ישראל שהיה ולא ישמעו בקולו, לא ילמדו מן המאורעות הבאים עליהם, וימשיכו לילך עמו ב"קרי", ילך הוא עמם ב"חמת קרי". ובהמשך: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (כו, כא).
טיבו של "קרי" זה לא נתפרש בפשוטו של מקרה. רש"י על אתר מביא את פירושם של חז"ל שלפיו "קרי" זה, לשון עראי הוא: "במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו ארעי במצוות".
ובתרגום מודרני: אדם ההולך עם הקב"ה ב"קרי" הוא כאותו שמכוּנֶה בלשון העם דהאידנא: דתל"פ – דתי לפעמים, דתי לפרקים, או דתל"ל-דתי לכשירצה.
אין הוא מעורה בעולמן של מצוות, ואינן מקיימן דרך קבע, בצורה עקבית ושיטתית, אלא רק דרך אקראי. יום כן – ויום לא.
לעומת זאת, בפתיחתו להלכות תענית מסביר הרמב"ם פסוקים אלו בצורה שונה: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו', וצרה זו 'נקרה נקרית', הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא 'קרי', אוסיף לכם חמת אותו קרי.
לדעת הרמב"ם, המאורעות הקשים אינם צריכים להביא להיסטריה אלא לחשיבה ומבט היסטוריים, לבחינת מה שאירע והסקת מסקנות.
אדם שנותר אדיש לנוכח המאורעות המתרגשים לבוא לעולם, וממשיך לנהוג ב"עסקים כרגיל", כמוהו כמי שמהלך עם הקב"ה ב'קרי' וסופו כיליון.
בכמה ממאמריו, הדגיש מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", את האיזון הנדרש מהסקת מסקנות ביחס למאורעות היסטוריים. מחד גיסא, אסור לאדם ל"הפטיר כדאשתקד", ולהיוותר אדיש לנכחם.
בחירת האבות, יציאת מצרים, מתן תורה – כל אחת מתופעות אלה וכולן כאחד הן מחודשות ומחדשות. מאורע חד-פעמי המטביע חותמו על כל הבא בעקבותיו. אין ממנו לא מנוס אף לא נסיגה. אפשרות 'השיבה למצרים' אינה אלא משאלה סתומה המנסרת לפרקים בתודעת דור המדבר, אך מדובר בתהליך אל-חזור. כך, במישור הלאומי, וכך במישור האישי: גֵר צדק אינו יכול לחזור לסורו: "אף על פי שחטא – ישראל הוא". משעה שאירע מאורע ונתחדשו בעקבותיו הלכות והליכות, שוב אין פני ההיסטוריה כתמול שלשום.
אכן, הבנה פשטנית של דברי הרמב"ם עלולה להביא את האדם לראייה שטחית ופשטנית מדי של המציאות. כמה רבים הם בינותינו ההופכים באחת להיות "מנהלי החשבונות" של הקב"ה ויודעי כל: אסון א' בא כעונש ישיר על עבירה ב', ומגפה באה לעולם בשל עבירה ג'.
ב"ניתוח" מעין זה של המציאות יש יותר משמץ יהירות. אדם, בשר ודם, מתיימר, בדומה לבלעם הרשע, לבוא בסוד כבשונו של עולם" ולהבין "דעת עליון".
על יומרה זו, כבר פסקו חז"ל את פסוקם: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע [=היה יודע], דעת עליון הוה ידע?!"
"זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". גם הזיכרון, הלימוד ממאורעות ההיסטוריה, תורה וחוכמה גדולה היא ולימוד היא צריכה, ואם אין דעת ומחשבה – בינה היסטורית מניין?
(בחוקותי תשעט)