הרב שי פירוןרבי ברוך ממז'יבוז' היה נכדו של רבי ישראל בעל שם טוב. סבו ראה למרחוק, לכן ביקש שהמסכת הראשונה אותה ילמד תהיה מסכת בבא קמא. כששאלו אותו: "והלוא המסכת קשה, ולא נהוג להתחיל בסדר נזיקין, ועל מה ולמה מצווה הבעש"ט להתחיל דווקא ממסכת כה מורכבת", השיב רבי ישראל: "בבא קמא הן ראשי תיבות: ברוך בן אדל, קדוש מבטן אמו".
הנהגתו של רבי ברוך העלתה שאלות רבות ומורכבות. רבי ברוך נהג ברגזנות ובקפדנות. כשמת, ספר הזוהר היה פתוח לפניו, ואצבעו מונחת על המילים " אית רוגזא דאיתקרי ברוך" (תרגום – יש רוגז שנקרא ברוך).
לעומת זאת, נהג בבדיחות הדעת, עד כדי כך שבדחן החצר שלו, הרשל'ה מאוסטרפולי, הפך לדמות מרכזית בקהילתו. רבי ברוך הסביר שהתנהגותו נבעה מהרצון להתמודד עם הסתר הפנים, עם הצורך לגלות את אלוקים המסתתר במציאות.
מספרים, שנכדו של רבי ברוך שיחק פעם במחבואים. הוא התחבא היטב וחיכה שחברו יחפש אחריו, אבל החבר – לא חיפש… הנכד, בא לחדר סבו בדמעות והתלונן על החבר, "סבא אני מתחבא וחברי לא מחפשני". רבי ברוך החל לבכות עם נכדו תוך שהוא אומר: 'גם הבורא אומר – אני מחביא עצמי, ואין איש שרוצה לחפש אותי".
רבי ברוך חיפש את ה'. לכן נקט בתחבולות. הסתיר את מידותיו, התגרה בסיטרא אחרא. הוא ניהל מאבקים חריפים עם מייסד שושלת חב"ד, עם קרוב משפחתו רבי נחמן מברסלב, ועוד.
רבי ברוך ממז'יבוז' ביקש לשלוח יד ארוכה, לבצע קפיצת מדרגה מעבר לכוח האנושי המצוי. הוא לא קיבל את הטבעי כמובן מאליו. אגדה חסידית מספרת, שבמלאת עשור למנהיגותו במז'יבוז', ביקר אצלו מחותנו רבי יוסף מיאפול. רבי ברוך יצא עמו בסתר לשיחה, בה סיפר לו שבשמים הטילו גזרה חמורה על כלל ישראל. רבי ברוך הציע כי שניהם ימסרו נפשם ככפרה על עמם. כעבור שלושה חודשים, בי"ח כסלו תקע"ב (לפני 205 שנים), החזיר רבי ברוך ממז'יבוז' את נשמתו לבוראו.
השבוע אנו מתחילים בקריאת החומש השני, חומש שמות. בתוך כך, אנו מתוודעים לגזירותיו של פרעה, להשלכת הבן היילוד ליאור ולמעשה המיוחד של בת פרעה. על רקע זה נעיין בפסוקים:
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (פרק ב', ה').
בתלמוד הבבלי נחלקו בשאלת פירוש המילים "ותִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ": "ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר: ידה, וחד אמר: שפחתה". לפי הפירוש הפשוט, סביר שבת פרעה יורדת לרחוץ ביאור עם שובל של משרתות. משראתה את התיבה מסתתרת בין קני הסוף, שלחה את אחת המשרתות להביא את התינוק. אולם הפירוש השני, מדבר על לא פחות מנס. בת פרעה רחצה במקום רחוק מהתיבה, אבל רצונה להציל את מי שבתוכה מטביעה גרם לנס גדול. היא הושיטה את היד, וזו נתארכה, נתארכה מאוד, עד שהצליחה לאחוז בתיבה ולהביאה אליה.
גם כאן, בהתאם לדרכו, מציע רבי ברוך לראות בפסוק הזמנה לעשיה אנושית פורצת דרך. מעניין שדווקא בת פרעה הופכת למורת דרך, למי שמלמדת שכשמאמינים בכוח להשפיע, אפילו אורכה של היד לא מהווה מכשול: "ואמר, דהתורה מורה לנו דרך שכשישראל רוצה לעשות איזה מצווה, אף שנראה לו לכאורה שאי אפשר לו לעשותה בשום אופן, ואינו יכול להגיע אליה", כלומר, לפעמים, אנו נחשפים לדבר צורך גדול, מצווה חשובה הנקרית בדרכנו, אבל המציאות הטבעית גורמת לנו לחשוב ש'גדול עלינו', שלא נצליח 'להגיע' כדי לממש את הרצון להיטיב, לתרום, לסייע, לשנות, "אף על פי כן הוא יתחיל לעשות מה שביכולתו לעשות והשי"ת יגמור בעדו. וזה למדנו מבת פרעה שראתה שהוא (=משה) רחוק מאוד, עם כל זה שלחה ידה" (ספר בוצינא דנהורא, פ' שמות). כשרוצים להיטיב, עושים למעלה מן הטבע. לא מתחשבים במרחק, במרחב ובמשקל. כשרוצים לעשות טוב יוצאים לדרך. לפעמים, ה' יאריך את ידינו, יעניק לנו מן השמיים כוחות לא טבעיים רק כדי שנזכה לעשות טוב .
(שמות תשעז)
