הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הפרק החמישי ממסכת אבות עוסק במניינים. מנין המאמרות בהם נברא העולם, מנין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מנין הנסים שנעשו בבית המקדש, וכיוצר בזה. בין שלל המניינים, נמנות ארבע מדות ביושבים לפני חכמים. כך לשון המשנה (אבות ה, טו):
"ארבע מדות ביושבי לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת".
רבו הפירושים למשנה זו, שעוסקת במעלתם הקוגניטיבית של התלמידים, אולם חשבו לשים לב שלא ברור מה הערך המוסרי במשנה. האם חידוש הוא שלא כל התלמידים רמתם שווה? מרבית המניינים בפרק זה נועדו לזרז את האדם לאמץ מדה טובה והנהגה טובה, ואילו כאן לא ברורה מגמת המשנה.
אחד מגדולי פרשני אבות בדורות האחרונים ומגדולי האורתודוקסיה ההונגרית, הרב שאול בּרוֹך, התמודד עם משנה זו והציע לה פרשנות חדשה ויפה. לשיטתו, היושבים לפני חכמים המדוברים כאן אינם תלמידים סתם, כי אם התלמידים שלומדים על מנת ללמד לזולתם. תלמידים אלה, שרואים שליחות לעצמם להורות את דברי התורה לזולת, צריכים לאמץ להם הרגלי הוראה ולמידה שונים מאלה של כל תלמיד מצוי. וכך מסביר הרב ברוך (בספרו אבות על בנים):
"כי אין כל אדם מסוגל ללמד לאחרים, גם אם הוא יודע היטב לעצמו, אין בכחו להסביר לאחרים. וישעיה הנביא אמר: 'ה' א-להים נתן לי לשון למודים', וגם שידע לסבול ולנהל התלמידים, כל אחד לפי כחו. ודוד המלך נבחר מלך ישראל ע"י שהיה רועה את הצאן, היה לוקח חלושים ונושאם".
משכך, מבקשת המשנה ללמדנו מהי הדרך הנכונה שיבור לו המלמד, בלומדו ובהכשירו עצמו לתפקיד ההוראה. הספוג אינו ראוי להוראה, כי הכל נשאר בלוע בעצמו, ואיננו יוצא ממנו באופן טבעי. המורה, לעומת זאת, צריך להיות מוכוון למען תלמידיו. המשפך, לעומת זאת, בהחלט מכוון עצמו כמורה, למען העברת תורתו הלאה. אולם, הבעיה עם המשפך שהוא איננו יודע לסנן, לברור וללקט את הטוב והראוי במיוחד. אדם כזה מעביר את כל מה שקלט מהקודמים לו, בין אם מדובר ברעיונות זכים וטהורים, ובין אם מדובר בחומרים בעלי איכות נמוכה יותר. המורה צריך להיות לא רק משפך של ידע, אלא בעל שיקול דעת חינוכי.
המשמרת, שקולט את השמרים ומניח ליין לברוח מקרבו, הוא הגרוע מכולם. אדם זה איננו ראוי ללמד, כי הוא איננו מעביר את עיקרי תורתו, את הטוב שבה, אלא רק מספר לתלמידיו מעשיות ריקות מתוכן וחסרות שחר. מנגד, הנפה, הוא הראוי מכולם. זה שמפעיל שיקול דעת חינוכי, שמעניק לתלמידיו את מה שקיבל מרבותיו, אך תוך סינון קפדני, תוך הקשבה והתחשבות במעלתם ובכוחם.
הרב ברוך, רבה האגדי של קאשוי, היה מחשובי רבני דורו. כתלמיד נאמן למורשת החתם סופר, גילה את יכולותיו המופלאות בהלכה בשו"ת "שאול שאל". היה נודע גם כמתנגד חריף לציונות, אם כי שיתף פעולה עם יוזמות חרדיות להתיישבות בארץ, בעיקר מבית מדרשו של הרב ישעיה זילברשטיין מוייצן.
אמירותיו החינוכיות מעלות על נס את גדלותו של המורה, שיודע כיצד לפנות לתלמידיו, מתוך אחריות גדולה ועמקות גדולה. אי אפשר לדבר בימים אלה על אחריות חינוכית, על גדלות נפש, ולא להתייחס לפטירתו של אחד מגדולי הדור, הגאון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. הרב אליהו, הגם שהיה מגדולי הדור בנגלה ובנסתר, הצטיין בתודעת רבים דווקא בזכות מאור פניו, בזכות עממיותו, בזכות הקשב הרב שהעניק לכל אדם מישראל, קרוב כרחוק.
הרב אליהו גם נודע ביכולתו המופלאה להורות בנועם ובחן, תוך תיבול דבריו במשלים ואגדות, אך באמצעותם להורות דברי תורה עמוקים ומאירי עיניים. אמנם, דורנו נותר יתום מחמת האובדן, אך את מורשתו החינוכית והרוחנית של הרב אליהו, שכמאמר הרב ברוך היה נפה, שמעניקה לתלמידיו את הסולת, חשוב לשמור ולשמר. באמצעות כך יתקיים בו שדבריו יהיו זכרונו.
(חוקת תשע)
