אין כזה דבר לעמוד!

"במקום שבו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות ל"ד, ע"ב). לרוב מסבירים כי מעלתם של בעלי התשובה גדולה לאין ערוך מן הצדיקים הגמורים. עובדה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקומם! האמנם? האם לכך התכוון רבי אבהו? ואם לכך התכוון מדוע לא אמר בפשטות כי מעלתם גדולה יותר? מה עניין העמידה או אי היכולת של העמידה כתיאור למצבם הרוחני של הצדיקים או השבים בתשובה?
נראה כי כוונת המאמר אינה כפשוטה. רבי אבהו בעל המאמר, מפנה את תשומת ליבנו לרעיון העמידה, הסטטיות, במצבנו הרוחני. תהליך התשובה הכללית והפרטית בהגדרה, מחייב תנועה, דינאמיות, בלתי פוסקת. צדיק גמור אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד, משום שכל עמידה פירושה נסיגה וירידה.
בעל תשובה הסבור כי הגיע למנוחה ונחלה בכך שתיקן את חטאו, ולכן הוא יכול לשבת ול'נוח על זרי דפנה', הוא למעשה בירידה בלתי מודעת. כמו בעולם הכלכלה, בעל עסק שיאמר כי מצב עסקו סטטי אינו יודע עדיין כי הוא התחיל להפסיד. כמו בעלייה, הנהג צריך לשמור על מעט גז כדי שהמכונית לא תדרדר. בעל תשובה המבקש להגיע לדרגת צדיק, כך רבי אבהו אומר, אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד.
תהליך התשובה, כמו הזמן, מתואר באופן סכמטי כספירלה. הזמן היהודי מתקדם בו זמנית בשני צירים. ציר מעגלי, הקרוי מעגל השנה, שבו כל שנה אנו חוזרים לחלון ההזדמנויות (הזדמנות במובן של זמן), וציר אנכי משנה לשנה, משבע שנים לשבע שנים, וכן הלאה. צירוף שני הצירים יוצר באופן סכמטי תנועה לוליינית- ספירלה.
גם תהליך התשובה הנכון חוזר ושב על עצמו. בכל שנה אנו אמורים לחזור לתהליך בעל רזולוציות גבוהות יותר מן הרזולוציות של שנה קודמת. גם בעומדנו בפני מצבים דומים כדוגמת שנה קודמת, אין המצב כך כלל וכלל, משום שזה אינו אותו אדם משנה קודמת. ההוויה החדשה אסור לה שתהיה אותה הוויה. יש לזוז ולנוע אל מקום אחר כדי לשמור על התהליך. בחינת רצוא ושוב.
יש 'סכנה' בחזרה בתשובה, כי לאחר ההגעה לפסגות רוחניות גבוהות אנו שבים בעל כורחנו אל החיים, אל הניסיונות הבלתי פוסקים. שומה עלינו לדעת כי אין דרך מעשית להישאר שם, במרומי האולימפוס, ללא המשך הנעת התהליך. השיבה אל החיים אינה אמורה להוריד אותנו מחדש, אלא לתת לנו הזדמנות לשמור על הפסגה אליה הגענו.
(רה"ש תשפ"א)