חכמת הוויתור

כיצד יכלו חכמים לבטל את המצווה היחידה מהתורה שיש בראש השנה, שמיעת קול שופר, בשל החשש מהעברת השופר ארבע אמות ברשות הרבים? אמנם יש סמכות לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, והם גם מצאו אסמכתא לביטול התקיעה מהמילים: "זכרון תרועה". אולם מבחינה רעיונית: כיצד ייתכן שנעמוד ביום הדין בלי תקיעת השופר, הרי התקיעה מהווה אמצעי סיוע חיוני בעמידה למשפט של יום הדין, שכן יש בתקיעות כוח לערבב את השטן, ולרכך קטרוגים (ר"ה, טז, ב). חז"ל אף ציינו ש"כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה" (שם). חייבת להיות חלופה כלשהי לתקיעות השופר שפועלת בראש השנה שחל בשבת. האם יש כלי אחר שעומד לרשותנו ביום הדין בו הכלי שהתורה ציוותה עליו מושבת מפעילות?
תשובה ברורה לשאלה זו נתנו חז"ל בדבריהם: "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (שם, יז, א). רב הונא הגיע למצב של מוות קליני וחזר לחיים, ידע לספר שהוא היה אמור למות, אולם הקב"ה קבע שהואיל והוא מתנהג בוותרנות, ולא עומד על ענייניו, אל תעמדו אתו לדקדק בדינו. ה' מתנהג עם האדם ביום הדין לפי אמת המידה של מידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו.
לפי עיקרון זה מוסבר הסיפור על רבי אליעזר שירד לפני התיבה בתענית של בצורת, ואמר 24 ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, אמר: "אבינו מלכנו" בקצרה וירדו גשמים. הנוכחים החלו לרנן על כישלון רבי אליעזר לעומת הצלחת רבי עקיבא תלמידו, ואז יצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו" (תענית כה, ב). סיפור זה מלמדנו כי היענות ה' בדין איננה בהתאם לגדלות האדם וזכויותיו הכלליות, אלא היא נקבעת לפי הקריטריון הספציפי של מידת הוותרנות. יתכן שרבי אליעזר היה גדול יותר, אבל דרכו הייתה ללכת על-פי מידת הדין, ולפי מידת הדין הם לא היו ראויים לגשם. רבי עקיבא, לעומת זאת אימץ את מידות החסד והרחמים, והיה ותרן בהליכותיו, ומשום כך אף משמים נקטו באותה גישה ונהגו עמו לפנים משורת הדין.
מתוך כך ברצוני להציע משמעות חדשה להפטרות של ראש השנה. אנו מתרכזים בהן בשלוש דמויות מפתח נשיות: שרה, רחל וחנה, וזאת מפני ששלושתן נפקדו בראש השנה (ר"ה י, ב). אולם נראה שיש להן מכנה משותף ברור: שלושתן ביצעו בחייהן אקט בולט ומשמעותי של ויתור. שרה נתנה את שפחתה לאברהם כדי שייבנה ממנה. רחל מסרה את סימניה לאחותה, כדי שלא תבוש ולא תיכלם, חנה ויתרה על בנה יחידה, שמואל, לו ציפתה שנים רבות, ומסרה אותו לשרת בקודש במשכן שילה. כל אלה מתווספות כמובן לוויתור האולטימטיבי המסופר בקריאת התורה של ראש השנה – נכונותו של אברהם להקריב את בנו במעשה העקידה. ייתכן אפוא שהקריאה בפרשיות אלה נועדה גם להעמיד לנגד עיננו את דמויות המופת הגדולות, מהן נלמד להטמיע בחיינו את הנכונות לוותר.
מספרים על רבי אריה לוין שהוא וארוסתו היו חסרי אמצעים, ולא יכלול להעניק מתנות זה לזה כמנהג ירושלים. אמר רבי אריה לזוגתו בעת האירוסין: "אנחנו ניתן זה לזה את מתנת הוויתור". היכולת לוותר היא אכן חכמה גדולה שחשוב וחיוני להשתמש בה בהיבטים רבים של חיינו האישיים והחברתיים.
תקופת הקורונה שאנו בעיצומה לימדה אותנו היטב את חכמת הוויתור. כל אזרח בישראל נאלץ בשנה האחרונה לעשות ויתורים גדולים, בעניינים כלכליים או חינוכיים, בהתכנסות לתפילה או בריחוק מבני משפחה, בצמצום אירועי שמחה או בענייני נופש והנאה. הפנמנו בעל כורחנו את חכמת הוויתור, ועלינו לנתב אותה לכיוונים חיוביים. השנה, בשבת ראש השנה אנו מוותרים לגמרי על הנשק האקטיבי, השופר, אך נשתדל להתחמש בהגנה פסיבית: בחכמת החסד והוויתור. ומן השמים ינהגו עמנו בחסד ובוויתור, ושנת תשפ"א תהא שנת פריחה אמתית.
(רה"ש תשפ"א)