ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)אין דובר של הצבא או של הממשלה שלא חזר על המנטרה בהקשר למלחמה הנוכחית: "ייקח זמן רב". ובכל זאת, אנחנו בחוסר סבלנות תמידי. בכל מהדורת חדשות אנו צמאים לשמוע כי הבעיות חוסלו. אנו מאוכזבים מן הקצב. התרגלנו ל"זבנג וגמרנו", וזה לא קורה. בהיבט הגאולתי ובעקבות מאמרי חז"ל המעמידים את גאולתנו במקום גבוה מגאולת מצרים, האכזבה גדולה אף יותר. מפרשתנו נלמד כי בעיה זו מוכרת, ואף זכתה למענה אלוקי.
"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת..", "…מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, כט-לב).
בקריאה ראשונה קשה להחליט: האם זו ברכה או עונש?! במה שונות זכויותיו של דור ההמשך האמור לכבוש את הארץ וליישבה מדור יוצאי מצרים? מדוע בדור יוצאי מצרים: "הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם", כאן ועכשיו, ואילו בכיבוש הארץ – מעט מעט!
לאושרנו, התורה עצמה מגלה לנו כי זו ברכה: "…פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה". ובכל זאת, הדרא קושיא לדוכתא – מדוע? מדוע שלא יסולקו תושבי הארץ וחיות השדה בבת אחת ומייד? התקצר יד ה' מלהושיע?
אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא, אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך
בדורנו העניין קשה אף יותר. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של הדור האחרון, דור האינסטנט, בני דור ה-x ודור ה-y התרגלו למיידיות. הכל קורה סביבנו בזמן אמת. משאלות, משימות ותהליכים הופכים להיות זמינים כאן ועכשיו. בעקבות כך, רוב תחומי חיינו עוברים ריאורגניזציה באמצעות 'עדכוני גרסה של החומרה' ו'חינוך מחדש'. אולם, נדמה כי תחום אחד מסרב להיכנע לתופעת 'קיצור הזמנים', התחום הנפשי.
קיימים סוגים של תרפיה ברגע. בסדנאות מלמדים אותנו לגלות את עצמיותנו ברגע אחד, ושיחת עומק אחת יכולה לקשור בין נאהבים, אבל בענייני גאולה זה לא מצליח באמת. השינוי בנפש הפרטית או הלאומית אינו דומה ואינו מתרחש משום בחינה בדרך של 'עדכון חומרה'. הבעיה אינה ביכולתו של הא-ל לסלק את החיות או את תושבי הארץ בבת אחת. הבעיה היא ביכולת שלנו להסתגל לרעיון כיבוש הארץ ולבעלות עליה. זו בעיה נפשית של עם שחי עד לרגע הכיבוש כעם של עבדים (או כעם גולה במשך 2,000 שנות גלות ארורות), והוא צריך לסגל לעצמו מעתה גינונים של אדון! אדון הארץ החוקי היחיד! בהיבט זה אנחנו עדיין גלותיים.
הארץ עצמה מוכנה 'לתנות עימנו אהבה' אז והיום, ובתנאי שהיא תחוש כי אנו אוהבים אותה באמת. היא מוכנה לוותר על כמה משלבי החיזור, השאלה היא מה איתנו?! ב-1967, בתוך שישה ימים בלבד, הארץ התמסרה לנו באופן טוטאלי, ומאז אנחנו נמצאים ב'פחד גבהים'. כבשנו את הארץ 'בטעות' ו'שלא באשמתנו', מה שלא נעלם מעיני ארצנו האהובה! מאז השתנו חיינו הלאומיים לבלתי היכר. אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא, אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך. חלקנו מפוחדים, חלקנו שמחים, חלקנו מתלבטים, אבל השאלה הזו של 'שליטה בעם זר' 'עומדת לנו בגרון'.
נפשנו הלאומית זקוקה לאתחול מחדש. זהו האתחול לו אנו זקוקים היום יותר מתמיד, שהרי "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". פסוק זה הוא המענה המקראי להתנגדות הפנימית שעשויה להיות לחוק זה. נכון, אין לנו עדיין תשובה משפטית המספקת את האומות. נכון, הבעיה על פניה נראית כבלתי פתירה, אך מאידך גיסא, יש לזכור כי בדומה לכיבוש הארץ הראשון, התהליכים האלוקיים מבשילים לאט-לאט עד לכינונה של מלכות דוד. הפסוק זועק זאת במפורש, אם רק נטה את אוזנינו לא רק למילים אלא גם למנגינה.
