פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הכל הולך אחר החיתום. במשך שבעת ימי הפסח, חוֶוה אדם מישראל את תהליך הגאולה. תהליך אטי, ממושך, מיוסר.
בימים הראשונים נתון העבד המשוחרר בהלם היציאה הראשוני מן השעבוד. לאחר שהבזקי המצלמות כבו, והעיתונאים התפזרו איש לדרכו, צריך האסיר המשוחרר למלא את ימיו בתוכן. עד עתה קבע מישהו אחר את סדר יומו. מכאן ואילך עליו ליטול אחריות ולעשות זאת בעצמו. הוא טועם מן החופש ומתענג על האפשרויות שהוא מזמן לו. נפגש עם מכרים וקרובי משפחה שלא פגש שנים ארוכות (על חלק מהם לא שמע מעולם). בד בבד, מתעורר הוא באמצע הלילה מסוייט, נזכר בלילות הארורים בצל השעבוד, בהצלפות השוט של הנוגשים, בכלביהם מזרי האימה. מסתכל הוא כל העת לאחור, כדי להיות בטוח שמשעבדו מיום אתמול אינו רודף אחריו.
"ופרעה הקריב, ויישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל משה" (שמות יד, י). "ויישאו בני ישראל את עיניהם". לא סתם ראו. כביכול, ציפו לכך שמשהו רע יקרה. והנבואה הגשימה את עצמה. אכן, מדובר בבני חורין, אבל התגובה היחידה שהם מכירים היא פחד וצעקה. הם עומדים נטולי מעש וחסרי אונים מול האדון. מפוחדים, מבוהלים. לא בטוחים בעצמם.
מכאן ואילך קצרה הדרך לתלונות, לחרטה, לנרגנות. "ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?". טון היאוש הולך וגובר, קרשנדו של תוכחה, כעס, מרירות: "הלוא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים. כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר".
לנוכח חדלות אישים זו רפו גם ידי המנהיג הגדול. הוא אמנם מנחם אותם, אך נמנע מעשיית מעשה, ותולה את כל יהבו בקב"ה. כמעשה ניסי מצרים, הוא מבטיח להם, כך יהיה גם עתה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
הקב"ה אינו מקבל תפילה זו: "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?". תפילה, אומר הקב"ה, היא דבר חשוב. אך לא די בה. "דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך". הקב"ה מסייע לבני האדם רק אם הם, מצדם, מוכנים לעשות מעשה ולא להסתפק בחיבוק ידיים והשמעת קול תלונה וזעקה (וכבר אחד מאדמו"רי החסידות פירש: "ה' ילחם לכם" – ייתן לכם לחם, "ואתם תחרישון" – רק אם תחרשו את האדמה…)
מאורעות היציאה מן השעבוד מקבלים ביטוי מיוחד, משנה תוקף, בדורנו שחווה על בשרו, תרתי משמע, את השואה ואת התקומה, את המלחמה ואת העצמאות. ספירת העומר התמזגה בספרות שנחרתו בקעקוע כחול על זרועות ההולכים לאושביץ.
השבועות הבאים, מציינים בלוח השנה היהודי-ישראלי את המעבר מחג החירות ל"עשרת ימי התשובה" המודרניים. תקופה זו, שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות צריכה לשמש מועד לעריכת חשבון נפש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. לא רק לשם זיכרון העבר, אלא בעיקר לשם עשיית חשבון ההווה למען העתיד.
סיפור היציאה ממצרים מלמדנו שחירות אינה מבטיחה בהכרח חופש. חירות אינה מסתיימת עם היציאה הפיזית מהשעבוד, אלא היא תהליך ארוך וממושך. גם לאחר חמישים ושבע שנות עצמאות, ניצבת מדינת ישראל בפני סכנות קיומיות, מבית ומחוץ. המתח הביטחוני עומד בעינו, החברה משוסעת ומפולגת. הכלכלה מקרטעת בין הישגים מדהימים לבין פערים מתרחבים והולכים. ועדיין רב בינותינו השעבוד והניצול, העוני והפגיעה בכבוד האדם ובחירותו.
אמירת השירה הגדולה, ההודאה והכרת הטוב, אינם תחליף לאחריות הגדולה שמוטלת על כתפי בן החורין. עבודת הגאולה אינה מסתיימת עם היציאה ממצרים. היא רק מתחילה בה.
(פסח תשס"ה)
