ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)חצי שנה חלפה מאז אסון נחל צופית בו טבעו למוות עשרה חניכי המכינה הקדם-צבאית בני ציון, שיותר מכל אהבו לתור את הארץ. בין הנספים באסון הנורא הזה הייתה גם אלה אור ע"ה, נערה מבריקה ממעלה אדומים. הוריה שרית ויצחק מספרים ל'שבתון' על היום הנורא ההוא ועל החלל שהותירה הבת האהובה, ודורשים ממשרד החינוך לקחת אחריות אמתית
לפני שנה בדיוק חזרה אלה אור ז"ל מהמסע לפולין, ועמדה במרכז רחבת הכותל כשבנות שכבתה והוריה הגאים- יצחק ושרית, מאזינים לסיכום המסע שלה וצוחקים מזווית הראיה המיוחדת שלה. "ניצחנו באמת, אנחנו כאן. לא רק חיים ונושמים, אלא גם אוהבים ושמחים וכועסים ואז סולחים ומחייכים ושרים שירים שטותיים. אנחנו כאן כדי להישאר. אנחנו ממשיכים הלאה ומביאים לעולם את דור ההמשך שיגדל, ויאהב וישמח ויכעס ואז יסלח ויחייך וישיר שירים שטותיים..", נאמה בקולה הכריזמטי ובחיוך מעודד. "הסרטנו אותה, והסרטון הזה הוא ממש סוג של צוואה", אומר אביה, יצחק. "יש לנו הרבה סרטונים בטלפון, ובדרך כלל אנחנו מוחקים אותם. את הסרטון הזה שמרתי, עוד כשאלה הייתה בחיים. פעם בחודש הייתי רואה את הסרטון הזה ומתמלא גאווה שזו הבת שלי. אחרי מותה לא הפסקתי לראות את הסרטון הזה, הוא גרם לי להתעודד, במיוחד בימים הראשונים של השבעה. לא הצלחתי להירדם. הייתי רואה את הסרטון הזה, כצוואה של אלה, ונרדם איתו", הוא מספר ל'שבתון'.
שרית, מנהלת בבית ספר של רשת תל"י ויצחק, עובד חברת החשמל, מתגוררים במעלה אדומים, שם נולדו כל ילדיהם. חצי שנה חלפה מאז אירע האסון הבלתי נתפס בנחל צפית. תשע נערות ונער אחד נהרגו בשיטפון במהלך טיול גיבוש של מכינת בני ציון. אלה, אז בת 17 ועשרה חודשים בלבד, בת הזקונים מבין שישה ילדים, למדה בכיתה י"ב בתיכון דתי אמ"ית בנות במעלה אדומים. שלא כמו חמשת אחיה, שכולם היו במכינות דתיות, אלה החליטה לבחור במכינה מעורבת- דתיים-חילונים בנים-בנות, כדי להכיר אוכלוסיות חדשות וליצור אהבת חינם בין כל חלקי ישראל, לפני גיוסה לצבא. "היא למדה כל חייה במסלול הממלכתי דתי ואהבת החינם הזאת הייתה לה מאוד חשובה. היא כתבה שכשהיא נמצאת באוכלוסייה מעורבת היא מרגישה שהיא יותר דתיה מאשר כשהיא נמצאת רק בין דתיים", מסביר אביה.
הזמן קצר והאהבה מרובה
"כשקורה משהו טוב- טייל כדי לחגוג זאת. כשקורה משהו רע- טייל כדי לשכוח זאת. כשלא קורה כלום- טייל שמשהו יקרה", כתבה אלה במחברותיה. בפרשת לך לך מתחילה המצווה לטייל בארץ ולאהוב אותה. אלה קיימה זאת באופן תדיר ואהבה לטייל בכל ליבה. "אנחנו משפחה שמטיילת כל הזמן, והיא, במיוחד, אהבה את הטיולים", מתארת שרית. "אלה נבחרה להיות מדריכת של"ח בבית הספר, הוכשרה ויצאה להדרכות בכל הארץ עם שכבות צעירות יותר ועשתה את זה ממש באהבה ובשמחה. היא טיילה הרבה במסלולים ובנחלים. שמענו מכל מיני אנשים שהגיעו לשבעה, מכל הארץ, שהם פגשו אותה בכל מיני מעיינות בצפון, סביב הכינרת, באזור ירושלים. מבחינתנו זו חלק מהשליחות שלנו, להמשיך לטייל, כמובן בבטחה". ובהתאם- הוחלט כיצד תונצח אלה בראש ובראשונה. אלה השתתפה בקורס המש"צים הראשון שעשה פעילות בשמורת עוז וגאו"ן, הנמצאת סמוך לצומת גוש עציון והוקמה לעילוי נשמתם של שלושת הנערים גיל-עד שעאר, אייל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד, שם החלו לפרוץ שביל בין החורשה הזו לגבעה אחרת, כשבמהלך השנים כל קורס מש"צים המשיך את השביל, שלאחר מותה של אלה החליטו לקרוא לו "בדרכה של אלה", לעילוי נשמתה. המשפחה תרמה למקום סוכה גדולה ויש במקום ברקודים עם סרטונים וסיפורים על אלה.
"אלה אהבה את הארץ וטיילה המון. היא הייתה מאוד חייכנית ושמחה, ילדה שרוקדת ושרה. היא אהבה לעזור והייתה רגישה לחלשים. בכל בוקר הייתי מסיעה אותה לבית הספר והיא הייתה נפרדת ממני בחיבוק ובנשיקה על הלחי. החברות שלה היו צוחקות בכל פעם- "את ילדה גדולה", אבל זה היה הטקס שלה. המנהלת והמורות מתארות שאי אפשר היה להיות בדיסטנס איתה. היא תמיד נכנסה בדילוגים לבית ספר וחיבקה את כולן חזק. כמו שמש, היא הפיצה את הקרניים שלה בכל מקום", מתארת שרית. "הילדה הזאת הייתה עם חיוך תמידי. הסטטוס שלה בוואטסאפ היה- 'הזמן קצר והאהבה מרובה'", מוסיף יצחק.
אמרו: "אין מה לדאוג"
שרית מספרת שאלה תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה: "היא רצתה מכינה קדם צבאית שתעזור לה לבוא מוכנה לצבא. הקב"א שלה הייתה מאוד גבוהה, היא רצתה להיות בחי"ר, להיות קרבית, בשטח, לא בתנאים סטריליים. היא לא הספיקה לממש את זה אבל היו לה כל הנתונים". אלה התקבלה למספר מכינות, ובחרה בהתרגשות את מכינת בני ציון, שערכו טיול גיבוש למחזור שיפתח את השנה הבאה במכינה. "זה היה טיול "גיבוש", במירכאות. זו תקופת בגרויות ומסתבר שרק כ-40% מהחניכים שהתקבלו יצאו לטיול. אולי זה לטובה, אם היו יוצאים יותר כנראה שהאסון היה יותר גדול", אומר יצחק. "אנחנו בקשר עם המשפחות. אנחנו קבוצה אחידה. כשישבנו שבעה הגיעו אלינו עדויות על המון כמעט-תאונות במכינות קדם צבאיות בכלל ובמכינת בני ציון בפרט. ב-2014 נהרג בטיול של מכינה קדם צבאית נער שהוריו מניו יורק, אריאל ניומן. אחרי האסון שלנו הוריו עתרו לבג"ץ על כך שלא הוגש כתב אישום כלל, לא חקרו את האסון ולא חידדו את הנהלים. עשו זאת רק אחרי שנהרגו עשרה ילדים. אסון כזה בו נהרגים עשרה ילדים הוא לא תולדה של 'זבנג וגמרנו'. זו תולדה של הרבה מאוד שנים של זלזול בנהלים. אולי מישהו חיצוני שלא יודע את זה אומר- 'איזה הורה נותן לילד לצאת כשיש כאלה התראות?', הרי היו התראות שעלולים להיות שם שיטפונות, וערב לפני האסון שלנו נהרגו באותו אזור שני נערים בדואים שטבעו. אנחנו ממש נלחמנו לבטל את הטיול הזה וזה לא עזר לנו. המדריכים שיצאו לטיול שכנעו אותנו- 'אין לכם מה לדאוג, אנחנו מקבלים אישורים', דבר שבדיעבד הסתבר שאין לו שום בסיס. ואת יכולה להגיד לילד בן 18 שהוא לא יוצא לטיול, כשאומרים שיש אישורים?", אומר בכאב יצחק.
"מסתבר שרק כ-40% מהחניכים שהתקבלו למכינה יצאו לטיול. אם היו יוצאים יותר האסון היה יותר גדול. כשישבנו שבעה הגיעו אלינו עדויות על המון כמעט-תאונות במכינות קדם צבאיות בכלל ובמכינת בני ציון בפרט"
שרית: "אנחנו בעד מכינות, אנחנו חושבים שזה מפעל חינוכי חשוב ומעצים, אבל יש הרבה פרצות. יש מה לתקן. מי שהיה אמור לעשות את זה לא פעל כשורה, ואני, בכובעי כמנהלת, יודעת מה הנהלים. אני יודעת מה צריך לעשות ואיזה אישורים והכשרה צריך, כמה זה מסודר בתוך המערכת שאני נמצאת בה, ואני לא מבינה את ההפקרות ואת איך שמסתמכים על המזל 'בואו ניקח את הילדים עד הקצה, נעשה את המסלול האתגרי', כי גיבוש לא היה שם. הייתה פה תקלה רצינית ואסון כבד. יחד איתה נלקחו עוד תשעה, ובקווי האופי של הילדים אנחנו רואים שהם היו ילדים מאוד ערכיים, מאוד תורמים. הם הגיעו מכל מיני מקומות בארץ ורצו באמת להתערות האחד עם השני".
יצחק: "הייתה איזו שהיא ועדת בדיקה פנימית של משרד החינוך, שמבחינתנו זה ממש לא מספק, כי האשם הראשי באסון הזה זה משרד החינוך. היום אנחנו יודעים את זה בוודאות, יש חוק המכינות, המכינות כפופות למשרד החינוך ומשרד החינוך לא יישם את זה שהמכינות צריכות להיות כפופות אליו. הוקמה ועדת בדיקה, משרד החינוך הוא האשם הראשי והוא בעצם בדק את עצמו. זה כשלעצמו לא תקין".
"היו התראות לשיטפונות, וערב לפני נהרגו באזור שני נערים בדואים. נלחמנו לבטל את הטיול הזה. המדריכים שכנעו אותנו- 'אין מה לדאוג, יש אישורים', דבר שהסתבר שאין לו שום בסיס"
ידעתם מה קורה בנחל, או ששמעתם על האסון כמו כולם?
"ניזונו מהתקשורת", משיב יצחק. "ישר הבנו שהבת שלנו שם. תחושות הבטן מהרגעים הראשונים, במיוחד של שרית, היו מאוד קשות. לי עוד הייתה תקווה בשעות הראשונות שאולי הם ניצלו שם. הייתה שם די אנדרלמוסיה".
שרית, כאמור, הרגישה שהנורא מכל קרה: "יום חמישי, יום האסון, זה היום חופשי שלי מהעבודה, ופתחתי את הטלוויזיה מוקדם. ברגע שהיא לא ענתה לי ידעתי שהבת שלי הלכה. פשוט חיכינו שיודיעו". יצחק היה יותר אופטימי: "אני אמרתי שהיא בטח בנחל, אין שם קליטה. עובדה שבסופו של דבר בניסי ניסים ניצלו שם כמה נערים, אבל הבת שלנו נגזר גורלה לא להינצל מהאירוע הזה. זהו", מסכמים ההורים המתגעגעים.
ממשרד החינוך נמסר ל"שבתון": "משרד החינוך משתתף באבלן הכבד של משפחות הנספים באסון נחל צפית. בעקבות האסון, צורפו המכינות באופן מידי לחדר מצב וללשכה לתיאום טיולים. כמו כן, מונתה ועדה מקצועית שנועדה להסדיר את פעילות המכינות בטיולים. הועדה סיימה את עבודתה ומסקנותיה הוטמעו במערך של השתלמויות שנערכו במהלך הקיץ. בתוך כך, הוכשרו עד כה כ- 500 ראשי מכינות, רכזי טיולים, אחראי טיולים ומלווי נשק. ההכשרות עסקו בנהלי הבטיחות של פעילויות חוץ, חדר המצב ומינהלת הטיולים. המשרד יוסיף ללוות את פעילות המכינות כדי להבטיח את בטיחותם של החניכים".
