אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])"הצלקות הללו שורפות כמכוות עור בבשרנו. בני המחזור שלי, שאלו הצמתים בחייהם, לא יכולים להישאר אדישים ולתת לאירועים מטלטלים שכאלו לעבור להם ליד האוזן וליד החיים". הרב אבי רט על זכרונות הילדות ששלובים במלחמות ישראל, על החברים הרבים שאיבד לאורך השנים בפעולות איבה ומלחמות, ביניהם זכריה באומל ז"ל, ועל הבחירה בחיים
המפגש הראשון שלנו, ילידי תשי"ט- 1959, שבט כיסופים, עם מלחמה, מוות ושכול היה במלחמת ששת הימים, כשהיינו בכיתה ב'.
נושאים איתנו את זכרונות הילדות של ילדים תמימים בני 8, בכיתה ב' –שבועות וימים בהם חפרנו שוחות בחצר בית הספר ובחצר הבית, מלאנו שקי חול כדי לדפן בהם את השוחות, ותרגלנו ירידה למקלטים בשעת אזעקה. אולם כל זה היה רק הקדמה לכך שאחד האבות של אחת הבנות בכיתה לא שב מהקרב. מה ילדים בכיתה ב' מבינים ביתמות? מה ילדים בכיתה ב' מבינים בילדה יתומה היושבת איתם בכיתה עם עיניים עצובות בגלל שאין לה יותר אבא? מה ילדים בכיתה ב' אמורים להרגיש בזמן ההיסטריה של האזעקה, ובכלל להבין מה זו המילה הזו 'מלחמה'?
המפגש השני שלנו עם המלחמה ותוצאותיה, ועם העצב והשכול התרחש כשהיינו בתחילת גיל ההתבגרות, שנות הנעורים התוססים, בני 14, בכיתה ט', עת התרגשה עלינו מלחמת יום כיפור.
המפגש הזה עם המלחמה היה מטלטל מכל היבט שהוא. הפעם הנופלים לא היו אבא של ילדה מהכיתה, אלא המדריכים הנערצים שלנו בבני עקיבא, והאחים של החברים הטובים שלנו לשבט ולכיתה. במלחמה הזו השכול היכה בנו בכמויות ובעוצמות שהיו קשות להכלה. זו הייתה הפעם הראשונה בה השתתפנו בהלוויות צבאיות, והפעם הראשונה בה הבטנו בעיניהם העצובות של ההורים השכולים, ההורים של החברים שלנו ששיחקנו בבתיהם, עיניים שכבה המאור שבהן. אז חשבנו שההורים הללו הם אנשים מבוגרים. רק לאחר שנים רבות הבנו שהם היו בעצם בני ארבעים פלוס, כשהמלחמה הפכה אותם לשכולים. הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקלנו בעניין השבויים. חלק מהאנשים המוכרים לנו מהעיר, מהשכונה, ומתנועת הנוער נפלו בשבי. ראינו את תמונותיהם עם הראשים המגולחים וזיפי הזקן, ראינו אותם כבולים, שמענו אותם מדברים ברדיו המצרי, והתפללנו עם המשפחות לשיבתם. סיפורי השבי המצמררים שלהם עם חזרתם מהשבי, היוו נדבך משמעותי במבנה האישיות שלנו בגיל הנעורים הזה, ובסל הערכים האישי והערכי שבנינו לעצמנו.
הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקלנו במלוא העוצמה והכאב בפצועי המלחמה, בכאבם, בזעקם, בכאבם ובנאקתם. התנדבנו אז בכל מיני מקומות- בדואר, במד"א, בעירייה, ובבתי החולים. סייענו לצוותים בבתי החולים בכל מה שנדרש, עברנו בין החדרים לראות מה צריך ומה אפשר לעזור, בשבתות ארגנו תפילות וקידוש ליד מיטות הפצועים וחילקנו עוגות, ועוד כהנה וכהנה. המפגש הזה עם הפצועים קשה, הנכים, השרופים מלאי הכוויות וקטועי האיברים היכה בנו קשות וטלטל את עולמנו, עולמם הרגיש של בני ה'טיפש עשרה', שהפכו למבוגרים אחראים בן לילה, הנחשפים לנוראות המלחמה.
במובנים רבים, כל זה היה מעין 'פרומו' והקדמה לשתי המכות הקשות שניחתו על בני המחזור והשנתון שלנו, מכות שהצריכו אותנו לכל כוחות האמונה והנפש, ולכל הביטויים של הזיכרון, הרעות, וערכי החברות, וההנצחה.
"הפעם זה כל כך קרוב- המראות, הריחות, עשן הקרב. עשן שמתוכו עולות דמויותיהן של היקרים לנו כל כך"
המוות היכה בלב החבורה
המכה הראשונה הייתה בליל שבת, בחודש אייר תש"ם, בסמוך למערת המכפלה ולבית הדסה בחברון, כאשר מחבלים תקפו את חבורת בני ישיבת ההסדר בקרית ארבע ומלוויהם, שיצאו זה עתה בשירה ורוממות רוח מתפילת קבלת שבת במערת המכפלה. יריות המרצחים פגעו בשישה בחורים ['בית השישה' בחברון נקרא על שמם]. מבחינתנו, כחברים בגילאי 20-21, שלושה מהנופלים היו חברים לשבט ולכיתה- חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן ה' יקום דמם. המוות היכה לא מרחוק ולא בשמות לא מוכרים או תמונות אנונימיות בעיתון. המוות היכה בלב השבט והכיתה, במרכז החבורה.
הייתה זו מכה קשה ואנושה לכולנו- להורים, לאחים והאחיות, ולבני המחזור. הייתה זו הפעם הראשונה בה עמדנו לובשי מדים ליד קברם של שלשה מבכירי ומובחרי חברינו האהובים, שנפשנו הייתה קשורה בנפשם, ונדרשנו להספיד. לדבר בלשון עבר ולספר על חבר בן 20-21, שרק לפני כמה ימים עוד ישבנו איתו ליד הסטנדר בבית המדרש, עוד שיחקנו איתו כדורסל, עוד ניגנו איתו בגיטרה על חוף הים, עוד רקמנו בשיחות נפש אינטימיות חלומות ותוכניות לעתיד.
ממכה משולשת שכזו אפשר להישבר בקלות, ואפשר להיבנות ובתעצומות נפש לבחור בחיים ולהקים לזכר החברים גלעד שיהיה כולו זיכרון חי, קיים, פעיל ותוסס.
כך עשו בני המחזור שלנו, חבריהם של הנופלים, כשהקימו לזכרם את היישוב 'בית חג"י' הסמוך לקרית ארבע. חג"י- ראשי תיבות- חנן, גרשון, יעקב.
בלב היישוב מעבר לעניין ההתיישבות, החינוך והעשייה- ניצב עמוד החסד, בדמותו של בית נוער, הקולט כאלו שלא שפר עליהם גורלם ומזלם ומעלה אותם על דרך הישר והאמונה, תוך אהבה אין קץ ומתן כלים להמשך החיים,
חלק מהחברים שהקימו במשך השנים את בתיהם שלהם, אף נתנו לילדיהם שמות על שמות החברים שנפלו ובכך נתנו יד ושם ממש להנצחת החברים. כך עשיתי גם אני כאשר קראתי לבני חנן, על שמו של חנן קרוטהמר.
במשך ארבעים שנה מאז הרצח, אנשי בית חג"י והחבורה כולה של בני המחזור באשר הם, יצרו מערך הנצחה והתמודדות נדיר ומעורר השראה, שכולל קשר הדוק עם המשפחות, השתתפות באירועים משפחתיים, פעילות חוויתית וחינוכית עם בני הנוער במקום הכוללת את סיפור הנופלים ועשייה ציונית ויהודית לשימור מורשתם ודמותם. במשך 40 שנה, מאות מבני החבורה מכל רחבי הארץ, מתכנסים בפתח בית העלמין הצבאי בקרית שאול למפגש מחזור שנתי, לדיבוק חברים ייחודי, לחיבוק עם המשפחות ולהרהורי חשבון נפש אישיים של כל אחד מאיתנו על הימים והחברים שחלפו, ועל מה שהטלטלה הזו עשתה לכל אחד מאיתנו בבחירת דרכו בחיים.
"הייתה זו הפעם הראשונה בה עמדנו לובשי מדים ליד קברם של שלשה מבכירי ומובחרי חברינו האהובים, שנפשנו הייתה קשורה בנפשם, ונדרשנו להספיד"
כולם אהובים, כולם יפים, וכולם אינם
טרם הספקנו להתאושש מנפילתם של חברינו בחברון, ומכה קשה כואבת נוספת ניחתה על בני המחזור שלנו- מלחמת שלום הגליל- סיון תשמ"ב- 1982- קרב סולטן יעקב.
אנחנו אז כבר בני 22-23, לקראת סוף תקופת השירות הצבאי והלימודים בישיבות, חלקנו כבר נשואים ובעלי משפחות, כאשר נקראנו כשיריונאים – חיילים ומפקדים למלחמת לבנון הראשונה- מלחמת שלום הגליל.
הפעם אנחנו כבר לא ילדים בכיתה ב' שאבא של חברה שלהם לכיתה נהרג, וגם לא בני 14 שהמדריכים שלהם נהרגו, וגם לא בני 20 שהחברים שלהם נרצחו. הפעם זה כבר אנחנו מול האש, בשדה הקרב, בחזית הרועשת, במערכה עצמה.
הקרב בסולטן יעקב בו השתתפנו, נחשב לאחד הקרבות הקשים והכואבים ביותר בכל מערכות ישראל. המוות היכה בעוצמות בצריחי הטנקים שלנו, והותיר אותנו אחרי ימי לחימה קשים ומרים עם עשרות הרוגים, עשרות פצועים קשה, ועם שבויים ונעדרים רבים, שחלקם [ יהודה כץ וצביקה פלדמן] לא שבו עד היום הזה.
זו הייתה כבר התמודדות מסוג אחר עם השכול והמוות. זה כבר היה לראות את נפילתם של החברים הקרובים, אלו שרק לפני חודשים ספורים עוד רקדת בחתונה שלהם, זה לאסוף את הגופות מהטנקים הבוערים, זה לא לקלוט את כמות החברים הקרובים והאהובים שנפלו. חלקם חברי ילדות עוד מבית הספר היסודי והישיבה התיכונית, חלקם חברותו מישיבת ההסדר, חלקם חברים לנשק מתקופת השירות הצבאי. כולם אהובים, כולם יפים, וכולם אינם, כשחלקם מותירים אחרים אלמנות צעירות, נשים בהריון, ויתומים קטנים. הפעם זה להתמודד עם עשרות נופלים שנפלו בקרב לידך, שדמם עוד מכתים את מדיך. הפעם זה כל כך קרוב- המראות, הריחות, עשן הקרב. עשן שמתוכו עולות דמויותיהן של היקרים לנו כל כך- אריה שטראוס מחיפה, דוד קקון מקרית שמונה, אילן דעוס מראש העין, שלמה בקמייסטר, חובב לנדאו מרמת גן, יאיר לנדוי מירושלים, זאב רויטמן מרחובות, זכר כולם לברכה, והרשימה שאליה הצטרף בזמן האחרון זכריה באומל עוד ארוכה ארוכה, כואבת ומדממת.
ושוב בני החבורה והמחזור שלנו צריכים לאסוף את עצמם, לשקם את גופם ונפשם, לאמץ שוב הורים שכולים חדשים וללוותם באהבה שאולי יש בה קמצוץ נחמה. ושוב בני החבורה מתחילים במסע זיכרון הכולל דרכי הנצחה שונות ומגוונות, ומפגש שנתי בכ' בסיוון ליד הקברים, בהצדעה חברית אילמת.
הצלקות הללו שורפות כמכוות עור בבשרנו. בני המחזור, שאלו הצמתים בחייהם, לא יכולים להישאר אדישים ולתת לאירועים מטלטלים שכאלו לעבור להם ליד האוזן וליד החיים. בני המחזור שלנו בחרו איש איש בעולמו, באמונתו, בהשקפתו ובאורח חייו. כל אחד עם עולמו- והצד השווה שבכולנו- הוא ההתמודדות, החברות, והזיכרון. כל אחד מאיתנו בחר את הדרך בה ישקם את חייו, בה יתן משמעות לעשייתו, בה ישא את שמותם של חבריו על שפתיו, בה ינציח אנשים ועולמות, בה ינחיל ערכים ואמונות, בה יהפוך את הכאב לעשייה ולהנצחה.
יש שכול של יתומים ויש שכול של אלמנות, יש שכול של הורים, ויש שכול של חברים- וכולם זועקים וכואבים, צורבים ודומעים.
לשכול אין תאריך תפוגה. הזמן לא מרפא, והזמן לא 'עושה את שלו'. ארבעים שנה וכאילו היה זה אתמול. ארבעים שנה ואנחנו עוד משחקים איתם כדורסל, הולכים איתם לבריכה, לומדים איתם בישיבה ונכנסים איתם לצריח.
ארבעים שנה. מעט שערותינו שעוד נותרו לנו כבר מזמן הלבינו. הנכדים הגדולים שלי, יבדלו כולם עם כל ישראל לחיים טובים בריאים וארוכים, כבר מתגייסים ב"ה בקרוב. עבורם, כמו גם עבור הנוער כולו, סיפורי מורשת הקרב שלנו והנופלים שלנו הם סיפורי היסטוריה מהעבר, כשם שהיו לבני המחזור שלנו סיפורי הפלמ"ח והמחתרות. דור דור ודורשיו, דור דור וסיפוריו.
אין לי מושג איך היו נראים חיינו אם היינו עוברים אותם בשלווה, בשיגרה ובשקט ללא כל המאורעות, הטלטלות, הקרבות, האובדן והשכול, אולם אני בטוח שכל אחד מבני המחזור שלנו, שבקורות חייו שלובים וצרובים האירועים שתיארתי כאן- נושא איתו- בערכיו, בעשייתו, ובאישיותו באופן כזה או אחר את הדמויות והתמונות, את הזיכרונות ואת השמות, כזיכרון חי לאלו שהיו איתנו, ושעון חייהם עמד מלכת, עת נפלו בגבורה למען חיינו אנו.
זיכרון יהודי איננו רק לזכור מה היה בעבר, כמו חומר לימודי בשיעור היסטוריה. זיכרון יהודי הוא לתרגם את הכאב הגדול לאנרגיות של בחירה בחיים, עשייה ומשמעות.
הזיכרון היהודי-הישראלי האישי שלי ושל כולנו, מלווה בתפילה מתמדת שנהיה ראויים להם, לזכרם, ולמשא הזיכרון והשליחות אותה הטילו על כתפינו במותם.
הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.
וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…
[חיים גורי]
