יהודית אברהמיכלת התנ"ך הארצית לפני כמעט יובל שנים, בשנת תשל"ג, אז תמי אבגי, היום תמי כהן, המשיכה לאורך השנים עם אהבתה לתנ"ך. לאחרונה הוציאה ספר – "פרשת דרכים"
"לא אדם היודע תורה, אלא תורה מתגלמת באדם – תכלית הלימוד אינה להיות למדן אלא להיות אדם טוב, לעשות טוב ולהיטיב עם הזולת" (ר' נחמן מנדל מקוצ'ק).
נראה שתמי כהן בת ה-63, נשואה, אם לארבעה וסבתא לנכדים, מצליחה ליישם ולממש גם את הלמדנות של התנ"ך, וגם לעשות טוב ולהיטיב עם הזולת.
לפני קצת פחות מיובל שנים הוכתרה תמי (איבגי אז) בהיותה תלמידת כיתה י' במדרשיית עמליה בירושלים, ככלת התנ"ך הארצית וסגנית כלת התנ"ך העולמית לשנת תשל"ג ומאז תמי ממשיכה את התעסקותה בתנ"ך לצד הספרות.
שלוש אהבותיה הכי גדולות, מתוך שלל האהבות של תמי הן תנ"ך, ספרות ומודעות עצמית. ברגע שאתה מחזיק את "פרשת דרכים" ביד, ספר שהוציאה לאחרונה, כבר בעיון ראשוני בולטים לעיניך החיבורים בין דתיים לחילוניים, צעירים למבוגרים, חיבורים בין השקפות שונות ואולי מנוגדות, אך מעל הכול זהו ספר שמחבר בין הלבבות, מוצא את המשותף ולא את המפריד. יש בו אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת הבריות. שוחחתי עם תמי.
כיצד את מוצאת קווים מקבילים או אפילו משותפים בספרות יהודית ישראלית עברית וספרות כללית?
תמי: "תמיד יש קשר כבני אדם, לא רק כבעלי זהות יהודית. אנחנו מתמודדים עם סוגיות שונות, עם קשת של רגשות ומערכות יחסים. בתנ"ך יש מנעד גדול של הדברים האלה בהיקף רחב, הדברים האנושיים והאלוקיים".
ובספרות הכללית?
"הספרות שואבת את החומרים שלה מהחיים. גם על אומנות אפשר לומר זאת. תאטרון, מחול, ציור, מוזיקה וכו'. איפה שאנשים מיטיבים לבטא וקולעים לדקויות זה נהדר. אני מוצאת את עצמי בספר מביאה ציטוטים מהמקורות, מהחסידות ומהמדרשים וגם מחכמת העמים.
"דוגמה לכך היא, כשנתתי שיעור באחת הקהילות דיברתי על הדרך והמטרה. הדגש בשיעור היה שהמטרה היא לא הדבר החשוב ביותר אלא הדרך שבה אתה מגיע אליה. הדרך עושה אותך לאדם חכם יותר, אתה עובר תהליך. כדוגמה בחרתי בשיר שנקרא 'איתקה' של קונסטנדינוס קויאפיס (משורר יווני שחי באלכסנדריה). המשורר מבטא בצורה נפלאה את הרעיון של הדרך שבונה את האדם, הדרך שמעצבת אותו, משנה אותו והופכת אותו למה שהוא. לאו דווקא המטרה אלא הדרך.
אצטט כמה שורות מ'איתקה': "וגם אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאוד… שופע הרפתקאות שופע דעת.. אך אל לך להחיש את מסעך, מוטב שימשיך שנים רבות שתגיע אל האיש שלך כשאתה זקן, עשיר בכל מה שרכשת בדרך". בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי עם חזות מאוד דתית ושמרנית ושאלה אותי בעדינות: 'למה את מביאה חומרים של עמים אחרים? מה, חסר לנו ביהדות?', תשובתי אליה הייתה: "בגלל שאני כל כך מחוברת ליהדות, אני יכולה להרשות לעצמי להביא גם חכמות של עמים אחרים". כמו שנאמר: 'חכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין'.
"אז אנחנו לוקחים מהם פה ושם את החכמה ולפעמים הם מטיבים לדייק מצבי חיים ואפילו לרגש מאוד עם כל מיני אמירות והתבוננויות הגורמות לנו להיות אנשים טובים יותר, וזה לא סותר את הזיקה והקשר שלנו ליהדות, זה רק מוסיף".
"שיר כזה עושה עבודה מדהימה", היא מוסיפה. "אגב, אחרי כמה ימים אותה אישה התקשרה אלי ואמרה שאחרי שקראה את השיר כמה פעמים היא הבינה למה בחרתי בשיר הזה. הבנתי אותה, אני רגישה לקהל שלי ומכבדת כל גישה, אבל מה שחשוב לי הוא שדווקא בציבור שלנו חשוב לפתוח קצת מניפת ידע, יש להניף ולמנף את עצמינו למקומות צומחים מבחינה רוחנית ועבודת המידות.
"בספר 'פרשת דרכים' השתדלתי מאוד לשלב תנ"ך, ספרות, פילוסופיה ויהדות. כלים לחיים עפ"י פרשת השבוע. היה לי אתגר חדש בכל שבוע, מצד אחד להביא רעיון חדשני ומעמיק ומצד שני לתרגם אותו לסגנון עממי וקליל, כזה שיהיה שווה לכל נפש".
איך ספר נולד?
"לידתו של הספר החלה בעלוני שבת אינטרנטיים. אני אוהבת את המילה הכתובה ורציתי שמשהו מרעיונותיי יישאר כתוב. שלחתי במייל לאנשים שהתעניינו והתפוצה הלכה והתרחבה. כבר בגיליונות הראשונים הוקדשו העלונים להנצחת זכרו של רועי מינץ ז"ל, בן של חברים שנפטר בדמי ימיו ממחלה קשה. הוריו, שיבדלו לחיים ארוכים בחרו להנציח את דמותו המיוחדת ע"י חיבור לתורה ולמסורת. עבורי זוהי זכות גדולה להנציח את זכרו של רועי ולגרום לכל מי שקורא בספר זה להידבק במידותיו הטובות".
מהו הקריטריון לדעתך שלפיו הספר מצליח?
"החלום שלי הוא שספר זה יחצה גבולות ומגזרים. שיגיע ליותר ויותר בתים. השאיפה היא שדברי התורה והתנ"ך בכלל יחברו בינינו. התורה איננה נחלתם של דתיים ושומרי המסורת בלבד. כולנו בבחינת 'טועמיה חיים -זכו' תורתנו היא תורת חיים, תורה של שמיים וארץ".
"שבעים פנים לתורה, כך נאמר, הלוואי ונצליח כולנו להוריד את התורה מהמדף לחיי היומיום", כך מקווה תמי, "הספר הזה הוא מעין אנתולוגיה קטנה שליקטתי ממקורות אהובים עלי, יש בחירה מודעת מאוד לנושאים שאני מתחברת אליהם מתוך התנ"ך. השתדלתי שדבר לא יהיה מאולץ ולכן הנושאים שבהם אני מתעסקת בספר שזורים מתוך ליבי בהוויית חיי, תנ"ך, התבוננות, ספרות ומודעות עצמית".
בואי נחזור רגע לתמי איבגי בת ה-16 מאשדוד…
תמי מחייכת ובשניות ללא עכבות, מצליחה לחזור כמעט חמישים שנה אחורה. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", היא אומרת. תמי מתרפקת בנוסטלגיה ומשתפת: "אבא שלי, עליו השלום, תמיד אמר שגם אם אנחנו לא אנשים עשירים, העושר הוא בדעת, בלצבור דעת. אבא היה יושב איתי ומקשיב איך אני משננת פסוקים, המון ספרים סביבי, והוא נוכח, כאילו פסיבי אבל נתן לי המון כוח. בחידון, כשנפלה בחלקי שאלה קשה ונפלתי בשלב המחוזי, הייתי מדוכדכת, דיי מיואשת, זוכרת ממש במדויק, זה היה בבית סבי בקרית גת. חזרנו מותשים ומאוכזבים, לילה, ואני רוצה רק לישון, ואבא אומר לי: "תמי קומי, בואי לשנן", ואני עונה: "לא, אבא, עזוב, אני עייפה ולא בטוחה שאני רוצה", והוא לא מוותר, בהחלטיות ברגישות ובנחרצות: "תמי, יא בנתי, עכשיו – ממשיכים מבראשית". "אני מקשיב", הוא אומר לי, "תקראי בקול רם…" ואבא מקשיב ותוך כדי שעיניו נעצמות זורק מילה פה, משפט שם כדי שארגיש שאני לא לבד. אבא מאד תמך והאמין בי".
הקול של תמי נרעד טיפה, היא מחייכת בעיניים בורקות ומוסיפה: "ושנה לאחר מכן הייתי כבר על הבמה ביום העצמאות כשסביבי צלמים, עיתונאים, מכובדים, ועם המון לחיצות ידיים וכל הזמן הזה מהדהד לי: "תמי, יא בנתי, בואי, ממשיכים מבראשית…".
"יש לי תמונה באלבום החידון שאני עם ידיים על הראש – כלא מאמינה. נכון, למדתי המון לחידון. למדתי תנ"ך ואני טובה בזה, אבל על הדרך למדתי עוד המון דברים. באשדוד, עיר הולדתי, פרגנו מאד. הכתר לראשי חייב אותי. מסתבר שאתה יכול להיות מאד עשיר בלי קשר לחשבון הבנק ועל זה אולי נאמר "לוליי תורתך שעשועים אז אבדתי בעוניי", ועכשיו ברוך ה' השפע קיים מכל כיוון, גשמי ורוחני".
