בפרשת השבוע אנו קוראים "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". הרש"ר הירש מסביר את המילה 'תמים' "דבר מושלם וגמור שאין חסר בו דבר". קריאת פסוק זה לצד ההתבוננות במציאות מעוררת שאלה אמונית קשה. האם באמת כל מה שאנו רואים מתיישב עם הקביעה "הצור תמים פועלו"?
ערב ראש השנה תשפ"א, אביה פוני ז"ל, בת היישוב אלקנה, תלמידת כיתה יב', מחזירה נשמתה לבורא. ללא כל סימן מקדים, היתה ואיננה. תלמידה מצטיינת, נערה ערכית, מוכרת ומוערכת מאוד, מדריכה בבני עקיבא, מהדמויות הבולטות בצוות עשייה יישובי. ואת ראש השנה תשפ"א היא לא חגגה עם משפחתה. האם אירוע כזה יכול להתיישב עם "הצור תמים פועלו"? מה מושלם במצב דברים כזה? קושי זה מתחדד עוד יותר לנוכח קביעת הרמב"ם במורה נבוכים לפיה הא-ל כבול לחוקי הטבע, ואנו עדים למשהו החורג מגדר הנורמה שהאדם מסוגל לתפוס.
תשובה לתהיות אלה מעסיקה את עולם ההגות היהודית. אושיותיה מעוגנים כבר במקרא. התפיסה המקראית מניחה, שקיים פער בין נקודת ההסתכלות של האדם לנקודת ההסתכלות של הבורא. רעיון זה מצוי בדברי הנביא ישעיה, שמשמיענו: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". הפסוק מניח שקיים הבדל בין הבנתו של האדם ותפיסת המציאות כפי שהוא מצליח להבינה לבין התפיסה הכוללת והבהירה שהא-ל רואה. ולכן קובע עוד הנביא ישעיה "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'".
את ההבדל שבין מעשה האדם למעשה הא-ל מסביר הרש"ר הירש: "העשייה האנושית היא מכלול של מעשים מחוסרי שלמות המצטרפים זה אל זה, משלימים ומתקנים זה את זה בקושי ושואפים להגיע לכלל השלימות. לא כן פעולתו של ה'; כל אימת שאדם בא להשיג את הנהגת ה', הוא ימצא אותה תמימה; בכל רגע היא מושלמת וגמורה ומתאימה במלואה לאותה שעה. העשייה האנושית מתקדמת במעשים שכולם פגומים, ואילו הנהגת ה' מגיעה אל מטרתה רק במעשים תמימים".
בתשובה לשאלת משה "הראיני נא את כבודך" נותן הא-ל למשה ולנו את היכולת להבין מתי יוכל האדם להבין את פשר מעשה הא-ל. "ויאמר ה' הנה מקום איתי ונצבת על הצור". הנהגת ה' יכולה להתברר רק אם נשכיל להתבונן על הדברים כאשר אנו עומדים על 'הצור' לצידו של הא-ל. אותו 'הצור' עליו אנו קוראים בפרשה "הצור תמים פעלו". רק אז אולי נשכיל להבין את מעשיו של הא-ל מבלי להרהר אחריו.
(האזינו תשפ)