ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)ביום השואה קשה להעלים את הזוועות מעייני הילדים. איך מספרים על השואה לילדים? * עד כמה אפשר להרחיב על הרכבות, הרעב והאובדן? * מה עושים כשהסיפור קשה להם לעיכול? * ספרים על הנורא מכל, לגיל הרך
יום השואה הראשון שהגיע מאז הפכתי לאם, תפס אותי בחופשת לידה. לא הייתי מסוגלת לצפות בתכניות ובסרטי שואה כשהתינוק הקטנטן בין זרועותיי. אני זוכרת את היום הזה כאחת מנקודות המפנה הקטנות באמהות. החשש המחויך והקטן מהרגע שנצטרך לגמגם מול הילד שיתהה כיצד מגיעים ילדים לעולם, התחלף בחשש גדול בהרבה- איך אוכל להעביר לתינוק הכל כך טהור ותמים הזה אי פעם את הרוע האנושי הזה? איך אחיה בשלום עם זה שמתוקף היותו יהודי הוא ייאלץ להיחשף לפרטים מזוויעים כבר בגילאים הצעירים, 'לזכור ולא לשכוח', והכל על כתפיו הצנומות?
מסתבר שחשבו על זה כבר לפניי… ישנו ז'אנר של ספרות שואה לילדים. הספרים מתאימים לגילאים מסוימים, החל מגן חובה, ומגיעים עם אחריות למספר – קח בחשבון שעלולות להיות שאלות ואתה תחליט האם לענות, עד כמה לפרט וכיצד. "אלו לא ספרים לזמן של לפני השינה, זה לא ספר שאתה קונה לילד ובזה פטרת את עצמך. זה ספר שמעורר מחשבה, דיאלוג, שיח, עד לגבולות מסוימים והתובנות של גיל הילדות של אותו ילד שאתה מספר לו את זה, בשפה רכה, מכילה, אבל מאפשרת גם ספיגה מסוימת", אומר עמנואל בן סבו, סופר ואיש חינוך שכתב בין היתר את ספרי השואה לילדים- "הנרות שרעדו", "אחי" ו"סוכריות החיים".
הרעיון לכתוב ספר ילדים על השואה הגיע לבן סבו מתוך פגישותיו הרבות עם ניצולי שואה, אותם הוא מראיין ומתעד. "עוד מעט הדור הראשון של הניצולים יתכלה לצערנו הרב, והייתי בטוח שמה שיהיה נכון לעשות זה להתחיל להנחיל את המורשת הזו מהגיל הצעיר", הוא מסביר. "הרגשתי שהדרך להנחיל את נושא השואה היא לאו דווקא ברובד של מה שאנחנו רואים דרך הפריזמה האישית שלנו אלא דרך ערכים יהודיים ואוניברסליים".
"מה זה רעב?"
נעמי מורגנשטרן כותבת את הספרים לילדים של מכון השואה "שם עולם". בינתיים פורסמו הספרים: "בעל הסוד", המיועד לגן חובה וכיתות א'-ב' ("תלוי מי מספר את זה"), "ספסל בקצה הגן", לכיתות ב'-ד', ו"ציפי של הבובה", לכיתות ד'-ו'. גם היא מאמינה בהנחלת השואה לילדים דרך ערכים.
נעמי: "למה אנחנו רוצים לגדל ילדים? לחמלה, למורשת ישראל, לעזרה, תמיכה ויוזמה – הכל נמצא בשואה. השואה היא זוועתית, אבל בתוך הזוועה הזו הצליחו לשמר את המורשת היהודית בכל הפנים שלה, מורשת ערכית שבאמת עברה מדור לדור- מורשת של יוזמה, מורשת של לעזור איש לאחיו, מורשת של עידוד, אמונה, תקווה, זו המורשת שלנו. ועל זה אני רוצה לחנך את הילדים. שיידעו שגם במצוקות מאוד גדולות עם ישראל חי ומחייה וממשיך. את העוצמה של הדברים הילד יבין עם הגיל, אבל שתהיה לו לפחות נקודת הסתכלות שאנחנו השתדלנו, בתקופה קשה לקחנו את עוצמות הנפש שהיו לנו וקיבלנו מדורי דורות ואנחנו מעבירים את זה הלאה.
"אני חושבת שצריך לדבר עם ילדים על השואה. אני לא הולכת להפחיד אותם, אני יכולה לדבר עם ילדים מהפן הערכי. אני לא צריכה לגדל את ה'מה עשו לנו'. הקב"ה ב"ה שומר על הילדים שיש להם יכולת הכלה בכמות מסוימת, על פי מה שהם מסוגלים. כשאני אומרת לילד 'היה רעב' אז בגיל 5 הוא יבין את זה אחרת מאשר השאלה שתישאל בגיל 8 או 10. אני לא צריכה להסביר לו בדיוק שזה היה נורא. הוא ישאל – 'מה זה רעב?', אפשר להשיב לו שהם היו רעבים, לא היה מספיק אוכל. לא צריך להרחיב, את ההרחבות הם ישמעו עם הזמן. אם אני אומרת 'היה רעב, מישהו נתן למישהו אחר מפרוסת הלחם שלו', אז זאת האג'נדה; בתקופה של מצוקה – אנשים בכל אופן נתנו משלהם לאחר. עם זה אני רוצה שהם יצמחו, עם הפן היהודי. עם כל הפן האחר הם יוכלו להתמודד אחר כך מול מה שיש לנו מדורי דורות".
"כשאני אומרת לילד 'היה רעב' אני לא צריכה להסביר לו שזה היה נורא. הם היו רעבים, לא היה מספיק אוכל. את ההרחבות הם ישמעו עם הזמן. אם אני אומרת 'היה רעב, מישהו נתן למישהו אחר מפרוסת הלחם שלו', יש כאן מסר"
לא מרככים את השואה
המילים "שואה", "גרמנים", מוזכרות בספרים?
נעמי: "כן. בוודאי. גרמנים הם גרמנים, השואה זה שם של תקופה, אני לא נכנסת פה להסברים. הספר "ספסל בקצה הגן" מספר על יהודי שהייתה לו חברה בילדותו בגרמניה והם חווים ביחד בילדותם את החוויה הזאת של אסור לשחק בגן, יש רק ספסל אחד שאפשר לשבת עליו, הולכים ביחד עם אבא אחרי ליל הבדולח לראות מה אפשר לאסוף ממה שנותר ולשים אותו בבית קברות – זאת אומרת, יש חשיבה של אני עם עצמי, אני עם המשפחה שלי, עם הקהילה, כל מה שקשור בכך. הוא והמשפחה שלו ב"ה הצליחו לצאת מגרמניה ברגע האחרון, ויש לו תמונה של החברה שלו שלא הצליחה לצאת משם. העניין הזה כתוב בספר- אחרי שיצאנו הייתה שואה, הרגו חלק גדול מהיהודים וגם החברה שלי הייתה שם. מדובר ביהודים, ובזה ששרפו את בית הכנסת וכו', המושגים נמצאים. זה לא שאני מתעלמת מזה, זה נמצא, כן, היה עצוב. לכן מי שמספר את זה צריך לדעת לענות על שאלות, והתשובות צריכות להיות מאוד פשוטות, מאוד של כאן ועכשיו".
בספר "בעל הסוד", המתאים לגילאים הצעירים, מסופר על חבורה של אנשים שנשארו יחד אחרי שלקחו את המשפחות שלהם ברכבות, הם לא ידעו לאן. "אם הוא ישאל 'לאן לקחו אותם?', נוכל להגיד לו, כל אחד כמה שהוא מסוגל להגיד. אם הוא לא ישאל – הוא ישמע שלקחו אותם ברכבות, אז לקחו אותם ברכבות. הוא לא צריך לדעת בדיוק שאלו רכבות של בהמות ודחסו אותם", אומרת נעמי. "אני אומרת משהו נכון אבל אני לא מפתחת אותו. האנשים האלה נמצאים במצוקה, הם נשארו לבד כי המשפחות שלהם נעלמו מחייהם, ואנחנו אומרים שלקחו אותם ברכבות, כי זה נכון. ואני אומרת – הנה, בצד הזה שעמדו ומיינו אותם בא איש אחד ואמר לגרמני- 'אני מכיר אותו, כדאי לך לקחת אותו' וככה הוא ניצל. זה מה שאני רוצה שהם יכירו, כי זה הסיפור. התפקיד שלנו הוא לעדן את הדברים על פי ההתפתחות הרגשית והשכלית שלהם. אפשר להשאיר את זה בדיוק במינון הנכון. לא מרככים את השואה, אלא אומרים את הדברים בצורה שיכולה להביא את הילד לשאול שאלה- וגם לא. זה עניין של מה שהוא מסוגל ויכול".
סיפור שקשה לילדים להכיל
לפני שהוציא לאור את ספריו, בן סבו ערך גני מיקוד, לראות עד כמה הילדים מסוגלים להכיל את השואה המסתתרת בין הדפים. שניים מספריו התקבלו באופן טבעי וברור – הספר "הנרות שרעדו", שמספר על מסירות הנפש של נשים יהודיות בשואה שלא היו מוכנות לוותר על קיום המצווה של הדלקת נרות, והספר "סוכריות החיים" שמספר את סיפורו של מתפלל מבוגר בבית הכנסת שבכל שבת היה מחלק בבית הכנסת סוכריות לפי צבעים, כאשר כל צבע סימל את כל אחד מהילדים שלו, והשישי את רעייתו, שכולם נכחדו בשואה.
לעומתם, הספר "אחי", שמדבר על אובדן של אח, היה קשה לילדים לעיכול ועבר מספר גלגולים עד שפורסם. "הבסיס לספר "אחי" הן שיחות שקיימתי עם יונה שליסל, שורד מחנה אושוויץ שבמסע המוות ממש לפני השחרור הוא יצא עם אחיו הגדול יצחק שהיה חולה והוא נשא אותו, ואז הצליפו בו ואחיו נפל במהלך המסע ומאז הוא לא ראה אותו, עד יומו האחרון. הסיפור הזה מספר על עוצמה, הקרבה, על קשר בין אחים, על געגוע ואחריות", מתאר עמנואל.
"זה ספר שמדבר על אובדן אח וזה הפגיש את הילדים עם כל מיני מקומות, שלא חשבתי שהוא יפגיש אותם. המסירות, הרצון לא לוותר על האח למרות הרגעים הקשים, מה עוד שמדובר פה באח הצעיר שדואג לבכור, שזה היפוך הדבר ההגיוני. את העוצמות של הסיפור הזה היה להם קשה להכיל. לאחר קבוצת המיקוד הסיפור הזה עבר המון עיבוד, מפני שהסיפור מורכב יותר וניתן לעיכול רק במנות קטנטנות ועם הרחקה מסוימת מתוך המציאות של הסיפור".
"הספר, שמדבר על אובדן אח, הפגיש את הילדים עם כל מיני מקומות. הרצון לא לוותר על האח למרות הרגעים הקשים, מה עוד שמדובר פה באח הצעיר שדואג לבכור, את העוצמות של הסיפור הזה היה להם קשה להכיל"
איך הופכים דבר שאפילו מבוגר לא מצליח לתפוס, למשהו שהוא יותר ילדי?
"אני בודק את רמת הריכוך למול יכולת ההכלה של הילד. כשאני רוצה לדבר על זה שהוא נשא את אחיו על כתפיו כשהוא בעצמו היה רעב- אני רוצה להבליע בסיפור מסגרת את כל נושא האחריות, ההקרבה, הנחישות, אז אני לא כותב את זה באופן ממשי אלא מרכך את המילים, יוצר שיח תוך כדי ונטילציה של רגשות", משיב בן סבו.
"ההלימה בין המסרים ובין הגילאים הרכים היא הכרחית. אסור לנו לעשות הנחות בכתיבה לילדים. הילדים חכמים, מבינים, שואלים, מערערים ומהרהרים ממש על תפיסות. אתה יכול לייצר איזה שהוא שיח נבון, ולכן אני לא כותב בצורה מתיילדת אלא הרבה יותר מתוך כבוד לילד בהבנה שלו את הסיפור", הוא מוסיף.
בשבילם
בהנגשת השואה לילדים יש כמה רבדים. הראשון- לצלוח את העברת אחד מהסיפורים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית לדור הבא, בצורה נכונה. השני- להניח את השואה על משמעויותיה וכובד משקלה והזיכרונות שאט אט נעלמים, על גבם, לדורות הבאים.
נעמי מאז ומתמיד התעסקה בנושא השואה, וכשהגיעה לתחום של עיסוק עם ילדים היא רצתה למצוא דרך להנגיש להם את הנושא- ספרי ילדים. והיא מרגישה את כובד האחריות. "הבקשה שלי מהקב"ה היא שהדברים יעברו נכון. נכון לילד ונכון לזיכרון של האנשים שהיו ונכון לזיכרון של האנשים שנשאו איתם את כל המורשת הזאת ויצאו בשארית כוחותיהם והמשיכו, בנו, וילדו. אני מקווה שזה הנכון. לתת את כל הכבוד לאנשים ששרדו, שהיו שם, שהמשיכו את אותה שפה יהודית, ואת זה אני רוצה להנגיש לנכדים, לנינים שלהם".
