הילדה שנולדה וגדלה לתוך כת של הארי קרישנה בברזיל – כעבור שנים מצאה עצמה חוזרת בתשובה ועולה לארץ. תוך כדי, אבא שלה גנב לאמא שלה את כל הונה, אמא שלה ניסתה להתאבד מספר פעמים, והיא התמכרה לסמים. מתחילה מבראשית
על חייה של שמחה זילבר, שנולדה כאננדה, יכלו להפיק סדרת טלוויזיה של 3 עונות לפחות.
אננדה וישנו ('זאת שיש לה מזל להיות העבד של וישנו (אחד מהאלים)'), וצ'ארה, הם שני אחים שנולדו בברזיל, לתוך כת של מאמיני הארי קרישנה. אמם היא בת להורים גרושים שגרה עם סבה וסבתה, יהודי וגיורת, שכשהגיעו לברזיל חיו כיהודים מסורתיים אך לא דתיים, והשתדלו לשמור על תפילה, שבת וכשרות. לאחר כמה שנים הגיעו לאזור מגוריהם בברזיל חב"דניקים, שהמליצו למשפחה לעשות שנית את תהליך הגיור, משום שהם לא שמרו על אורח חיים דתי לאחר הגיור של הסבתא. כל המשפחה עשתה שוב את התהליך וחזרה בתשובה. האם של אננדה וצ'ארה, אז נערה מרדנית, לא רצתה להיות דתיה, והקשר שלה עם משפחתה כמעט ונותק.
בגיל 16 היא נכנסה לכת "הארי קרישנה", יחד עם אחיה (כיום חב"דניק), שם הכירה את בעלה ואב ילדיה, איתו התחתנה כשהייתה בת 18. בגיל 21 כבר הפכה לאם, עם שני ילדים קטנים הגדלים במעין קומונה של אנשי הכת. כששמחה הייתה בת 3 אמה נפרדה מאביה הביולוגי ועברה לגור עם מישהו אחר.
"אחי ואני גדלנו בתוך הכת הזאת", מתארת שמחה. "המאמינים של הארי קרישנה לא אוכלים חיות, לא מעשנים או שותים אלכוהול. יש להם ימים מיוחדים של צום או ימים שלא אוכלים בהם דברים מקמח. בבוקר חייבים להתקלח כי אחרי שינה את טמאה. זה המון עבודה זרה, מתפללים לבובות ומביאים להן אוכל לפני שאוכלים".
"גדלנו בכת של הארי קרישנה, שם יש ימים מיוחדים של צום או ימים שלא אוכלים בהם דברים מקמח, יש המון עבודה זרה, מתפללים לבובות ומביאים להן אוכל לפני שאוכלים"
ברית בגיל 11
לאחר תקופה, האם רצתה לפתוח עסק ולהעניק חינוך טוב לילדיה, והחליטה לעבור לגור בריו דה ז'נרו. היא גרה בבית נפרד מבן הזוג שלה, ללא קשר למשפחתה או לאב הביולוגי של ילדיה, וגידלה אותם לגמרי לבדה.
"אמי עברה תקופות מאוד קשות ועשתה הכל לבד. בהמשך היא פתחה עסק של קטורת. כשעברנו לגור בריו היינו מוכרים את זה ברמזורים ובמקומות שונים. עדיין היינו בתוך העניין הזה של הארי קרישנה, וגם היינו הולכים מדי פעם למקום התפילה שלהם וגם בבית שלנו היה מקום לתפילה", נזכרת שמחה.
כשהיו בני 6 ו-7 הילדים נשלחו לפנימייה של הארי קרישנה, כדי שהאם תוכל להגדיל את העסק. לאחר כשנה שמחה החליטה שהיא רוצה לחזור לגור עם אמה, והלכה ללמוד בבית ספר רגיל, "שם היו לי חברות נוצריות, שהייתי הולכת איתן לכנסיה ולשיעורים של נצרות, ושרה איתן ולומדת. זה היה בעיקר ממקום של ללכת יחד עם החברות. ואמא שלי אף פעם לא אמרה לי לא ללכת, ושזו לא הדת שלנו, היא הייתה פתוחה".
ובאותה מידה, האם הייתה פתוחה גם להתקרבות ליהדות.
שמחה: "יום אחד כשהייתי בת 10, הופיע פתאום בדלת מישהו עם זקן ארוך וכובע, בן דוד של אמא, שעבר לתקופה לגור בריו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי ששמעתי על המושג 'יהודים', או שיש יהודים, ובכלל על זה שאני יהודיה. בתקופה שהוא היה בריו הוא היה בא ללמד אותנו כל מיני מושגים שגם יהודי רחוק מאוד חייב לדעת. באותה תקופה אחי, שהיה בן 11, כבר גר איתנו והבן דוד הזה סיפר לאחי שלכל ילד יהודי יש ברית. לאחי לא הייתה ברית וגם לא שם יהודי והוא החליט לעשות ברית. הוא קיבל שם – 'יהושוע צבי'. באותה תקופה הלכנו לבית כנסת בימי שישי, אבל עם הזמן התרחקנו מהיהדות שוב".
מאננדה לשמחה
כמה שהאם הייתה אישה עצמאית וחזקה בעלת עסק שהחל לשגשג, היה לה גם דיכאון חמור. "אמי ניסתה להתאבד מספר פעמים, והפעם הראשונה שהיא ניסתה לעשות את זה הייתה כשהייתי בת 11, ואני זאת שהתקשרה לחברים שלה לבוא לקחת אותה לבית חולים. היא הייתה אישה מאוד חזקה ובד בבד מאוד חלשה", אומרת שמחה.
כששמחה הייתה בת 12, האם החליטה לעבור דירה, היא שכרה וילה והיו לה מעל ל-30 עובדים. היא מכרה את תוצריה בכל דרום אמריקה, ועבדה ללא הרף. "היא נתנה לנו את הבית הכי יפה, הבגדים הכי יפים, חוגים, את הכי טוב שהיא יכלה. גרנו בבית גדול, עם בריכה ענקית. היו לנו חיים טובים", נזכרת שמחה. "השנים עברו, אמא שלי ניסתה להתאבד עוד כמה פעמים, אבל גם חזרה לעסק, שהמשיך לגדול".
בברזיל עושים מסיבת יום הולדת גדולה בגיל 15. למסיבה של שמחה, הוחלט להזמין את אביה הביולוגי, שהיה אמור להישאר בסביבה שבועיים, אבל ביקש להישאר עוד, להיות קרוב לילדיו. האם הסכימה ומצאה לו עבודה בעסק שלה. אבל, העניינים המשיכו להסתבך.
שמחה: "באותה תקופה אמא שלי חלתה ונסעה למומחים ולטיפולים כל הזמן, ואז היא גם החליטה להיפרד מבן הזוג שלה שליווה אותנו מעל ל-10 שנים, ככה שהוא לא כל כך הגיע אלינו. אבא שלי, כמה שהוא רצה להיות יחד איתנו, מצא חברה ולא היה כל כך בתמונה. אחי ואני נשארנו בבית. הייתה לנו עוזרת, שבישלה וניקתה, והשותף לעסק של אמי גם היה מגיע לראות מה קורה איתנו, אבל בגדול היינו לבד. בתקופה הזאת המשפחה של אמא שלי התחילה להיות בתמונה. הם התחילו להתקשר שנבוא אליהם עד שאמא תהיה בריאה. לא רצינו כי לא הכרנו אותם והחיים שלנו היו בריו. גם אמא שלי חיזקה את הקשר עם המשפחה שלה. ואני, שתמיד הייתי ילדה מופרעת שלא מצליחה בבית ספר, ומסיבות וחברים היו העיקר של החיים שלי, הפסקתי ללמוד בתקופה הזאת, בה אף אחד לא השגיח עלי".
באחת השבתות, קרובי משפחתה שכנעו את שמחה להגיע לכנס של חב"ד שהיה באזור. "זו הייתה פעם ראשונה שבאמת ראיתי מה זו שבת ומה זה חב"דניקים. דודתי אמרה לי – 'אח שלך עשה ברית, יש לו שם יהודי, ולך אין. את בת 17, הגיע הזמן שיהיה לך גם שם יהודי'. היא הביאה לי דף עם המון שמות שבחיים לא ראיתי. אמרתי לעצמי – 'מי שיש לה מזל היא מישהי שיש לה שמחה בחיים', ובחרתי את השם הזה", מספרת שמחה.
כשאבא גונב לאמא
לאחר שנה וחצי שהילדים כמעט לבדם בביתם, האם חזרה הביתה, כשהיא בקושי מסוגלת ללכת וצריכה ליטול תרופות רבות. אחרי שחזרה, גילתה שהשותף שלה, יחד עם אבי ילדיה, גנבו לה את העסק בהיעדרה. האם מצאה עצמה חולה במיטה, עם שני ילדים ועסק נופל שצבר חובות, אותם ניסתה לכסות עם החסכונות שחסכה כל חייה, ללא הצלחה. במקביל, היא נכנסה להריון מעובד שלה איתו הייתה בקשר מספר חודשים.
שמחה: "זו הייתה תקופה קשה. העסק נפל, אבא שלי גנב את הכל, היא במיטה לא יכולה לזוז ובהריון ממישהו שהיא חברה שלו פחות משנה. היא גם הייתה צריכה להיגמל מהמורפיום שהיא לקחה כדי שזה לא ייפגע בתינוקת. את מה שנשאר מהעסק היא ניהלה ממש מהמיטה. תוך כדי, אחי עבר תאונת דרכים ועבר 3 ניתוחים לאחריהם היה חצי שנה במיטה, גם הוא. אני הייתי בת 17, והייתי צריכה לטפל ולעזור לאחי ולאמי, שכבר היה לה קשה מאוד להתמודד עם המצב.
"אמי מאוד אהבה עוגת גבינה ויום אחד היא ביקשה שאלך לקנות מוצרים ואכין לה עוגה. כשנכנסתי לחדרה להביא לה את העוגה – היא כבר לא הייתה שם. היא השאירה לנו מכתב בו כתבה שמאוד קשה לה עם כל מה שקורה בחיים שלה והיא לא מסוגלת להמשיך ככה. היא השאירה לנו טלפונים של דודים וסבא וסבתא, והחליטה לעזוב אותנו".
למרות הפצרות המשפחה, האחים החליטו להישאר לגור בביתם לבדם, כאשר שמחה נאלצת לעבוד כדי לפרנס את הבית, בתוספת סיוע של הדודים והסבתא, וכן שכנים שהגיעו לעזור. שמחה, שהעבירה את זמנה הפנוי בעיקר במסיבות, החלה להשתמש בסמים באותה תקופה, בזמן שאחיה נכנס לדיכאון עמוק. אחרי חודשיים שלא ידעו איפה נמצאת אימם, גילו שהיא גרה אצל סבתם ועוברת גמילה מהתרופות עבור ההריון.
כשהגיעו חגיגות השנה החדשה, שמחה נסעה לחגוג בריו, כדי שתוכל לבקר את אמה לפני כן. האם נראתה יותר טוב, ובטנה תפחה. שמחה הנרגשת רצתה לגור קרוב לאם ולתינוקת שתיוולד, ועברה לגור אצל קרובי משפחה בריו. האח שנותר לבדו היה צריך להתחיל לדאוג לעצמו, סיים את לימודיו וחיפש עבודה. בהמשך, התגורר עם האם.
"לי קרה הפוך – במקום שיהיה לי טוב בריו ואני אהיה קרובה לאמא שלי, רק נכנסתי לבור עוד יותר עמוק", משתפת שמחה. "אחותי, שכבר נולדה עם שם יהודי, הייתה מה שהציל את המשפחה שלנו. פתאום כל המשפחה הגיעה, הדודים, והסבתא התחילו לעזור לאמא שלי ולדאוג לה. ואני – רק התחלתי להיכנס לסמים חזקים יותר".
"אמי ניסתה להתאבד מספר פעמים, והפעם הראשונה שהיא ניסתה לעשות את זה הייתה כשהייתי בת 11, ואני זאת שהתקשרה לחברים שלה לבוא לקחת אותה לבית חולים"
לא לפספס יותר
כאשר שמחה בת 18, דודתה של אמה הציעה לה להתגורר אצלה שבועיים. שמחה החליטה לנסות, היא הרי ניסתה כבר הכל. "הדודה הייתה אישה בת 70, דתיה ולא נשואה וזה לא היה פשוט לקבל ילדה כמוני, אבל החלטתי ללכת. בהתחלה היה לי מאוד קשה, עם הכשרות, השבת וכו', אבל היא קיבלה אותי מאוד יפה. היא הסבירה לי מה עושים בשבת, איך זה נהוג אצל הדתיים, מה מותר ומה אסור לעשות. אני זוכרת שהדלקתי את הנרות ואמרתי את המילים ומשהו שם קרה. הלכתי לבית הכנסת ובפעם הראשונה הקשבתי לתפילה. הדודה אמרה לי להישאר לגור אצלה, שאסיים את הלימודים ואעבוד, ולא אחזור לבלאגן שהיה לי קודם. החלטתי שזו הזדמנות לעשות משהו עם החיים שלי. נשארתי שם, סיימתי את הלימודים שלי באקסטרני – בציונים שכל החיים שלי לא חלמתי שאקבל. משהו התעורר בלב שלי. הרגשתי שזה השורש שלי, שאני בבית ושכל החיים שלי פספסתי את הבית הזה, ושככה אני רוצה לגדל את הילדים שלי. חזרתי לאמא שלי אחרי 7 חודשים שומרת כשרות, שבת וצניעות ב-100%".
המשפחה ראתה שההתקרבות ליהדות ולדת עושה לשמחה טוב ותמכה בה. בהמשך שמחה עברה לגור אצל קרובי משפחה, תוך כדי שהיא עובדת בבית ספר של בית חב"ד ולומדת מקצוע.
"אני זוכרת שלא היה לי קשה בשום שלב – לא הצניעות, ולא הכשרות או השבת. הכל זרם. היה לי טוב, פתאום הכל הסתדר, וסוף סוף אני עושה משהו עבור עצמי ולא צריכה לדאוג למישהו אחר. גרתי אצל חברים מאוד טובים של דודתה של אמי, וגם דודי וסבי היו גרים קרוב לשם, כך שפתאום היה לי בחיים גם סבא, כל שבת היינו נפגשים, וזה היה כיף. הרגשתי פספוס גדול וידעתי שזו הזדמנות לא לפספס יותר", היא מתארת.
"משהו התעורר בלב שלי. הרגשתי שזה השורש שלי, שאני בבית ושכל החיים שלי פספסתי את הבית הזה. חזרתי לאמא שלי אחרי 7 חודשים שומרת כשרות, שבת וצניעות ב-100%"
אחרי שנה שעבדה בבית ספר המנהלת אמרה לה שיש בחור שנראה לה מאוד מתאים עבורה. אחרי חצי שנה הם התחתנו, ושנה לאחר החתונה הגיעו לארץ, כיוון שבעלה של שמחה רצה ללמוד כאן. הם התחילו את החיים בארץ וידעו – כאן הם רוצים להישאר.
שמחה: "יש לי היום 5 ילדים וכולם עם מידות טובות ואמונה. כשחזרתי בתשובה אמרתי שזה מה שאני רוצה לילדים שלי – ואני יכולה להגיד שב"ה היום אני מרגישה שאני בדרך הנכונה. המשפחה של בעלי קיבלו אותי. כל מה שלא היה לי כל החיים פתאום יש לי פה. יש לילדים שלי בני דודים וסבא וסבתא.
"אחרי שלא הייתי 7 שנים בברזיל טסתי לשם, והיה לי מוזר פתאום לחזור לחיים הקודמים שלי. ראיתי על מה ויתרתי כדי שיהיו לי את החיים האלה וזה שווה לי. אם לא הייתי חוזרת בתשובה הייתי מתה בגיל 19 מכל הסמים והמסיבות. כשאת מאמינה שהדרך שלך נכונה היד למעלה מכוונת אותך חזק למקום הנכון", היא מאמינה.
(פורסם ב 15.11.2019)