על פרקי אבות

הבחירה בשמה המשונה-משהו של המסכת, "אבות", נועדה להדגיש שכל דברי החוכמה והמידות הטובות שמשוקעים במסכת זו יצאו מ"אבות העולם"

במסורת ישראל נקבעו שבתות הקיץ לאמירת פרקי אבות. תכני המסכת חובקים זרועות עולם ומנוסחים בקפידה. לשונם הקצרה וניסוחם הקליט, הביאו לכך שמשניות רבות שגורות על פה גם בפי אנשים שדרך כלל אינם בקיאים ברזי תורה. ולא אחת אין הם יודעים אפילו שדברים היוצאים מפיהם – במשנת תנאים מקורם.

ניסוחה הקצר של משנת אבות תואם היטב את הדור דנן, דור שמדבר "אס-אם-אסית" ו"טוויטרית", עם סאונד-בייטס של שניות: "היום קצר – והמלאכה מרובה", "אמור מעט – ועשה הרבה", "עשה לך רב וקנה לך חבר", הא ולו לא. ועל זה הדרך עוד עשרות מאמרים במסכת אבות).

אחד הפירושים המיוחדים למסכת אבות הוא "בית הבחירה", חיבורו של רבי מנחם המאירי, איש פרובנס (1316-1249). על אף שנכתב לפני כ-750 שנה, יכול כל יודע עברית להבינו בנקל. ולא בכדי. לצד הרמב"ם, שהמאירי נוטה לדרכו פעמים הרבה, לשון חיבוריו של המאירי מסולת ונקייה, מצטיינת בבהירותה ובסגנונה, והיא מסממניו המובהקים של מפעלו התורני הגדול ,"בית הבחירה".

פרקיו השונים של חיבור זה, שרובם ככולם (למעט מסכת אבות!) שרדו בזכות כתב יד שנשתמר באיטליה מאות שנים, מקיפים כמעט את הש"ס כולו. הם החלו לראות אור עולם רק לפני כמאה שנה (ואף עוררו מחלוקת בעולם הפסיקה, כאשר ה"חזון איש" והדוגלים בגישתו התנגדו לפסוק על פיו מאחר שלדבריהם פירושיו לא עברו ב"כור המצרף' של כל הדורות). מני אז היו לאבן פינה בעולמה של תורה.

לצדם, נתגלו בעירו של המאירי, פרפניאן, גם תעודות היסטוריות מרתקות על חייו, שמהן עולה כי התפרנס – כהרבה יהודים מבני דורו – מהלוואה בריבית. סכומי הכסף שמופיעים בתעודות הנוטריוניות שמתייחסות אליו מלמדות כי היה בעל הכנסות גבוהות למדי, ואולי בשל כך לא היה צריך לשאת בכהונה רבנית למחייתו.

בשנים האחרונות זכתה משנת המאירי לעיון וחקר מרובים יחסית, במישורים שונים ומגוונים (ראויים לציון מיוחד בהקשר זה מחקריהם של יעקב בלידשטיין ולהבדל"ח אברהם גרוסמן ומשה הלברטל).

לעיון מיוחד זכתה גישתו המכילה של המאירי ביחס ל'אחר', ושיטתו בעניין "האומות הגדורות בדתות". בעשותו שימוש במונח מקורי זה, יצר המאירי בידול – מודע ומכוון – בין דתות העולם העתיק, היווני והפרסי, לבין הדתות הנפוצות בימיו ובראשן האסלאם והנצרות. בעקבות בידול זה, קרא להימנע מראיית האסלאם והנצרות כדתות של עובדי עבודה זרה. לקביעה זו נודעו השלכות הלכתיות, חברתיות וכלכליות  שונות ורבות חשיבות.

אחד המיוחדים שבחכמי התורה שעשה רבות לההדרת חיבוריו של המאירי בדור האחרון הוא הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין. בכמה ממחקריו (שלאחרונה אף כונסו מחדש אל מקום אחד בשני כרכים מונומנטליים רבי היקף שיצאו לאור במכללת "אורות ישראל" באלקנה) עומד הרב הבלין על חשיבות חיבוריו של המאירי להבנת שלשלת המסירה של תורה שבעל פה.

במבואו הרחב והמעמיק ל"סדר הקבלה" של המאירי – שהוא מעין הקדמה למסכת אבות אך מהווה חיבור  בפני עצמו – מבקש הרב הבלין להתחקות אחר מקורותיו של החיבור. אגב כך, הוא עומד על שאלות יסוד בעניין העיסוק בהיסטוריה ובחקר דברי הימים בעולמה של תורה.

הרב הבלין מצביע על כך שמתוך דברי המאירי ב"סדר הקבלה" שלו, מוארת הפתיחה למסכת אבות – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכו' – באור חדש. במבט ראשון עשויה המשנה הפותחת להיראות כנטע זר בנופה של המסכת, שכן פרט לציון השתלשלות סדר הדורות אין בה ולו מאמר אחד של חוכמה.

אכן, המאירי מדגיש את חשיבותה: מכיוון שלמאמרי המוסר והאתיקה הרבים ששלובים במסכת זו לא צורפו מקורות ואסמכתאות, יכול היה אדם לחשוב שמשקלם אינו כה רב כמו המצוות שבתורה, ומתוך כך עלול היה לבוז להן ולזלזל בהן. לפיכך הדגישו חכמים בראש משנה זו שכל מאמריה "מבוררים מחכמי קדם ומקובלים מפי הנבואה איש מאיש".

מכאן נובע גם שמה המשונה-משהו של המסכת, "אבות". הבחירה בו נועדה להדגיש שכל דברי החוכמה והמידות הטובות שמשוקעים במסכת זו יצאו מ"אבות העולם" ויש בהם "יסוד ושורש ועיקר לכל חוכמה ומצווה, ודרך ושביל לכל מעלה".

כפי שהדגיש הרב הבלין, המאירי דבק בשיטת הרמב"ם שלפיה אין עניין בחקירת ההיסטוריה ודברי הימים אלא במידה שהיא מביאה תועלת לדורות הבאים. מסיבה זו, לדעתם, הושמטו כבר במקרא – ולימים בדברי חז"ל – פרטים היסטוריים רבים. מסיבה זו גם נמנעו רבים מגדולי ישראל למעט בלימוד דברי הימים לבני ישראל, כמו גם מהעלאת תולדות גדולי החכמים עלי כתב.

בדרך הילוכו, מעלה הרב הבלין – גם בעקבות חכמים שקדמו לו (כגון ברוך קורצוייל) הרהורי 'כפירה' בקיומה של אמת 'אובייקטיבית'. לפי גישה זו, לכל חוקר – ואם תרצו, ברוח המחלוקת המשסעת את החברה הישראלית האידנא, גם לכל פרשן של טקסט משפטי – אפילו מדבר הוא גבוהה גבוהה בשבח ה'אמת' האחת, שאין בלתה, יש מגמה המנחה את דרכו, ולא אחת הוא מונע ומושפע, במודע או שלא במודע, ממניעים שונים.

למותר לומר שאין בגישה זו כדי לבטל את ערכה של החתירה המתמדת לאמת, ההיסטורית ובטקסטואלית, אך הכרה בה דורשת מהפרשן וההיסטוריון הרבה יותר צניעות וענווה, כמו גם יחס של כבוד לדעות החולקות.

(כי תצא תשפ"ג)