"אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים". מיכל סלומון מספרת איך ממשיכים אחרי הנורא מכל, עם חיוך

מיכל סלומון ראתה את המחבל שרצח את בעלה אלעד הי"ד. בתעוזה של רגע, עלתה עם ילדיה לקומה השנייה מאחורי גבו של המחבל, והצילה את חייהם, בזמן שבעלה נאבק במחבל ומקריב את חייו עבורם. שנתיים וחצי אחרי, היא מספרת ל"שבתון" איך ממשיכים אחרי טרגדיה כזו, ועוד עם חיוך

ב'בראשית' נאמר: "וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְח֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם". "ככה בערך הרגשתי כמה ימים אחרי הפיגוע", מספרת מיכל סלומון שבעלה אלעד הי"ד נרצח בפיגוע בבית הוריו בנוה צוף לפני כשנתיים וחצי, יחד עם אביו ואחותו הי"ד. "זה הרגיש לי שהיה בלאגן, שלא מדברים על מה היה קודם אלא על הרגע – על תוהו ובוהו, ובהמשך לאט לאט התחיל האור, נדלקו פנסים קטנים שהאירו את החושך והאדמה ואת הדרך. התחלנו דרך חדשה בשאיפה שנצליח בה".

אלעד ומיכל היו צריכים לחגוג ממש עכשיו 15 שנות היכרות. הם הכירו במקום מגוריו בנוה צוף. מיכל הגיעה לחברה לשבת והן יצאו לטיול, כשאליהן הצטרפו אלעד וחבר. באותו טיול החל להירקם סיפור האהבה שלהם שעתיד להוליד חמישה ילדים יפים וחיים מאושרים, עד השניה הקשה ההיא, שהכל נקטע בה.

לאחר החתונה, מיכל ואלעד קבעו תחילה את מקום מושבם בנוה צוף, אלא שכעבור זמן קצר, כשהיו בדרכם לביתם, אבן הושלכה לעבר מכוניתם. מיכל הייתה בהריון ראשון ונרתעה "אמרתי לאלעד שאני לא מסוגלת עם הפחד הזה, בכביש הרגשתי שאיבדתי את העצמאות, מהפחד לנסוע לבד. עברנו לאלעד".

מאז אותו מקרה ובכל פעם שהגיעו להתארח בבית הוריו של אלעד, נהגו לנסוע באוטובוס ממוגן. כך גם היה בערב שבת כשעשו את דרכם לבית הוריו של אלעד בפעם האחרונה כמשפחה שלמה. ממקדים את הפחד רק בדרך, לא מעלים בדעתם שהרוצח יכול לבוא מכיוון אחר, מחדירה לבית הפרטי, למבצר האישי.

'הרים סכין וצעק בערבית'

בערב שבת לאחר שנולד בשעה טובה בן לאחיו של אלעד, תוכנן "שלום זכר" בבית המשפחה בנוה צוף. באותו בוקר, כמה שעות לפני שעלו על האוטובוס הממוגן לנוה צוף, עוד הספיקו מיכל ואלעד להגיע לאזכרה בירושלים.

"באותו יום שישי, ערב הפיגוע, היינו באזכרה של סבא שלי. לסבא שלי היו שני שמות אז אומרים הרבה פרקי תהילים. באיזה קטע אלעד עצר, הסתכל על הקבר בחצי חיוך ואמר 'לפני שאני מת אני מוסיף לעצמי שני שמות כדי שהילדים שלי יעמדו שעה בכל פעם להגיד את הפרקים'. כשנזכרתי במשפט הזה אמרתי- 'הגשמת את מה שרצית – לקחת איתך עוד שני אנשים ולכל השלושה שנרצחו יש שני שמות. אנחנו שעה עומדים עם פרקי תהילים מול הקברים'. אולי הוא ידע? אבל אנחנו לא ידענו, לא עדכנו אותי מראש", היא אומרת.

"ברגע שהבנתי שזה מחבל, צעקתי בשקט לילדים 'רוצו למעלה'. אנחנו מתחילים לרוץ מטר וחצי מאחורי המחבל, ותוך כדי הריצה אנחנו שומעים צעקות ומכות, כל מיני קולות"

לאחר כניסת השבת אלעד הלך לבית הכנסת עם שלושת הילדים הגדולים ומיכל נשארה בבית עם התאומים, עם חמותה ועם גיסתה חיה. לאחר סעודת השבת, בעודם מתכוננים ל"שלום זכר" בליל שבת כ"ח בתמוז תשע"ז, חדר מחבל פלסטיני לבית משפחת סלומון בנוה צוף, חלמיש, רצח את האב יוסף ואת שני ילדיו אלעד וחיה ופצע קשה את אם המשפחה טובה.

באותו אירוע נתעב, מיכל ישבה בסלון עם שלושת הילדים הגדולים. היא מתארת את רגעי האימה: "זה היה ב- 21:57. ב-22:00 היו צריכים להגיע אנשים, מבחינת הזמנים זה התאים. ברגע אחד הדלת נפתחה ומישהו בתוך הבית לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, ובשניה הראשונה היו מחשבות מהירות שעוברות כמו 'למה לא דפקת?', ו'אני לא מזהה אותך אבל אני לא מהישוב כדי לזהות את כולם' ו'אין לו כיפה על הראש'. הידיים שלו היו צמודות לגוף, לכן לא שמתי לב שהוא מחזיק משהו, ואז, וזה עניין של פחות ממאית השניה, עד שהוא ניגש לחיה גיסתי והרים סכין וצעק משפט בערבית. ברגע שאני מבינה שזה מחבל, צעקתי בשקט לילדים 'רוצו למעלה'. אנחנו מתחילים לרוץ מטר וחצי מאחורי המחבל, תוך כדי הריצה למעלה אנחנו שומעים צעקות ומכות, כל מיני קולות".

את הרגע שהמחבל דקר את גיסתה חיה, מיכל לא ראתה. באותו רגע יצר ההישרדות עבד שעות נוספות. מרגע הנפת הסכין מיכל מתארת מסך שחור שירד עליה וזה כנראה מה שהציל אותה ואת הילדים: "אם הייתי רואה את הפנים של אלעד יכול להיות שהייתי מתעכבת ולא רצה", היא חושפת.

ברגע הזה שהיא עלתה לחדר עם הילדים ואלעד נשאר למטה להילחם במחבל ולמנוע ממנו לעלות למעלה, מיכל הרגישה שנחתם חוזה שבשתיקה, עם שלושה חלקים. החלק הראשון והשני היו התפקידים הקבועים שלהם בבית, את החלק השלישי מיכל הבינה עם הזמן: "בחלוקת העבודה שלנו אני בכל בוקר לקחתי את הילדים ואלעד הוריד את הזבל, וגם באותו רגע של הפיגוע שמרנו על חלוקת העבודה. רק אחרי הפיגוע הבנתי שיש עוד חלק לחוזה הזה- שאני צריכה לקחת את הילדים ולהמשיך לגדל אותם בכמה שיותר שמחה ושפיות".

"אם אלעד היה רוצה הוא יכל לברוח, אבל כל החיים שלנו התבססו על זה שהמשפחה, הזוגיות והילדים בראש סדר העדיפויות"

על גוזליו ירחף

שנתיים וחצי עברו מאז הפיגוע, שנתיים וחצי של התמודדות יומיומית, של הכרה שמתגבשת שהחיים שהיו נגמרו, שצריך להתחיל מבראשית. "בערב שבת לאחר הפיגוע עלינו על אוטובוס ב-1 בלילה, ששה אנשים, כשכמה שעות קודם נסענו באותו אוטובוס שבעה אנשים. לא באמת הבנתי שאני יושבת עליו שבעה ושהוא לא יחזור. הראש אומר שהוא מת, ראית אותו מת, ראית אותו לפני הקבורה, הספדת אותו, את יושבת עליו שבעה, אבל הלב מסרב להאמין. זה נראה כמו חלום, הרבה זמן אחר כך רציתי להתעורר. באיזה מקום עד היום הלב מסרב לשחרר.

"הראש אומר שהוא לא פה, כבר יותר משנתיים שהוא לא חזר. מגיעים לשנה, לשנתיים, כביכול מקבלים את כל הסיבות להאמין שהוא לא פה ולא יחזור אבל זה נורא קשה לשחרר וזה חלק מהסיבה שאני לא יוצאת לדייטים, קשה לשחרר. אני מרגישה שאני צריכה לעבור תהליכים עם עצמי לפני שאכניס מישהו למשוואה הזו. אני צריכה לסגור פרק. והפרק לא באמת נסגר כי לא הייתה פרידה מסודרת ויש לי ילדים ממנו, ואני מאד מנסה להנכיח אותו בחיים שלי עד היום", היא משתפת.

כאשר לפני שנה עזבו מיכל וחמשת הילדים את הבית בו גרו כל השנים ועברו לבית חדש, שאלעד מעולם לא גר בו, מיכל רצתה להנכיח את אלעד בבית, והם הקדישו לו קיר בסלון עם מסך שמוקרנות עליו תמונות, ועם המשפט שנכתב על מצבתו: "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף".

"הפסוק מדבר על הנשר שלוקח את גוזליו על כנפיו ולא ברגליים – כדי שאם יירו חיצים זה לא יפגע בגוזליו אלא בו, כי הגוזלים על הכנפיים שלו. זה משפט שכל כך סימל את הפיגוע. אם אלעד היה רוצה הוא יכל לברוח, אבל כל החיים שלנו התבססו על זה שהמשפחה, הזוגיות והילדים בראש סדר העדיפויות", מיכל מסבירה.

'לקח זמן עד שיצאנו בחושך'

לאורך כל הריאיון עם מיכל היא צוחקת, הילדים ברקע משחקים. מיכל מידי פעם עוצרת כדי לדבר ולצחוק איתם, ואני תוהה בקול – איך שומרים כל הזמן על החיוך?

"בבוקר שאחרי, הסתכלתי החוצה ושאלתי- 'איך השמש יכולה לזרוח אחרי דבר כזה?', אבל אתה מבין אחרי יום, שבוע, חודש, שאתה חי ונושם, אתה פה לטוב ולרע. נשארתי בעולם עם לב שנשרף ומצד שני נשארתי עם חמישה ילדים, וזה החלק השלישי בחוזה. אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים שאלעד הקריב את חייו כדי שיחיו. מי אני שאוותר עליהם? זה נשמע טוב בסיסמאות אבל בחיים יש המון קושי לעשות את זה.

"כשחיים את השכול חיים בהתחלה את היום יום. בימים הראשונים של האבל אתה חי את הרגע, 'שרדתי עוד יום', זה מרגיש שכל יום זה הפרויקט של החיים שלך. אצלנו זה היה יותר מורכב כי חווינו את זה, היינו בתוך הזירה. זה לגדל חמישה ילדים ששלושה מהם נפגעי טרור נפשי. בתקופה הראשונה נמנענו מלהיות בזמן חשיכה מחוץ לבית, לקח הרבה זמן עד שיצאנו מהבית בחושך. לומדים ללכת מחדש, גם אם הלב לא משחרר מבינים שזו המציאות שלך ואין איך לשנות את זה. אלו החיים שלך".

 

 

 

"אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים שאלעד הקריב את חייו כדי שיחיו. מי אני שאוותר עליהם?"

תכף תהיה בר מצווה לבן הבכור שלכם. איך מתמודדים עם הרגעים האלו שהם מחד משמחים, ומנגד- אלעד לא שם?

"אני בוכקת – בוכה וצוחקת. מצד אחד מחייכים ומצד שני הדמעות יורדות. זה מצד אחד שמח מאד ומצד שני כואב. אלו חיים של צחוק ובכי יחד. אשבור לך מיתוס, הזמן לא עושה את שלו והזמן לא מרפא. בהתחלה ההתמודדות הייתה מסוימת, ללמוד מחדש להקים משפחה במתכונת אחרת, אבל אף אחד לא הכין אותי לזה שאצטרך לחגוג בר מצווה לבן שלי לבד. כביכול יודעים ומבינים שהוא לא יהיה שם, אבל כשנמצאים בתוך זה ומבינים את העול הרגשי המטורף הזה- את אומרת 'וואו, לזה לא התכוננתי' או כשלילדים יש קשיים וגעגועים – את לא באמת מוכנה לזה.

"הזמן אולי מרגיל אותי לחיים שבלעדיו, אבל רק מבחינה פרוצדוראלית. אלעד נרצח כשהתאומים היו בני שנה וחודשיים, הוא לא ראה אותם הולכים, מדברים. לפני חודש סיפרתי אותם לראשונה, ואלעד לא היה שם בחאלקה. הזמן עובר ואתה מבין כמה הוא מפסיד, כמה הם מפסידים אותו, וזה שורף יותר. המוטו שסיגלתי בעקבות טרגדיות אבל, שמבינים אחרי שחווים דברים בחיים – זה שאתה צריך לשמוח על מה שיש לך עכשיו כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, וכי זו הגישה היותר בריאה לחיים, צריך להסתכל על מה שטוב ומה שיש ולא על מה שחסר", היא משיבה בכאב, אך בעוצמה.

(פורסם ב1.11.2019)