התו הירוק של סוכות

תו סגול, תו ירוק, תו שמח. דומה שמרוב תווים הבאים וניחתים עלינו לטובה בתקופה זו, ניתן להלחין פרטיטורה שלמה וסימפוניה מופלאה. אכן, ה"תו הירוק" – דבר בעתו הוא בחג הסוכות, חג שדומה כי כולו עומד בסימן של ירוקת: אתרוג והדס, לולב וערבה, הושענות וסכך.

עיון ב"מסכת הצבעים" (שניתנה לה לחשיבות מרובה כבר בעולם העתיק) בעולמה של תורה מלמד שמתחילה ה"ירוק" (תהא אשר תהא הגדרתו המדויקת, שאינה בהכרח תואמת בדיוק את הצבע המוכר בימינו בשם זה) אינו נדרש בהכרח לשבח.

וכך, למשל, אמר בן עזאי (ודוק: חכם זה היה סמל לשקדני תורה, לא נשא אישה מימיו, לפי שחשקה נפשו בתורה שהייתה עדיפה עליו) על אסתר המלכה ש"ירקרוקת" הייתה, "לא ארוכה [=גבוהה] ולא קצרה אלא בינונית, וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה יג, ע"א). כפי שפירשו, דימוי זה – לא לחינם בא, אלא מתוך שנקראה "הדסה", ירוקה – חיוורת – הייתה כהדס זה, שצבעו ירוק בהיר.

ביטוי נוסף לפחיתותו לכאורה של הצבע הירוק נמצא במסכת היום (משנה סוכה ג, ו), שבה נחלקו תנאים בדבר טיבו של "אתרוג הירוק ככרתי". רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. בגמרא (סוכה לא, ע"ב) נתלה בתחילה טעם הפסול בחסרון "הדר". לפי גישה זו, רבי יהודה סבור שאתרוג ירוק, חיוור, שטרם הבשיל כל צורכו,  אינו בכלל "פרי עץ הדר". לסוף, מסיקה הגמרא שטעם הפסול אינו תלוי בהידור אלא בעצם היותו "פרי". וכיוון שאתרוג ירוק, "עדיין לא נגמר פריו", אין שם 'פרי' עליו ולפיכך הוא פסול.

יהא אשר יהא, הידורם של חכמים במצוות "הדר", בא לביטוי מיוחד בחג הסוכות, הן בדיני ארבעת המינים, שעל כולם חופף הפסוק "פרי עץ הדר", הן במצוות קישוט הסוכה. ודומה שלא לחינם דרשו חכמים (שבת קלג, ע"ב) את הפסוק שנאמר בשירת הים (שמות טו, ב) "זה א-לי ואנווהו", כמכוון בתחילה כלפי מצוות חג זה: "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה", ורק לאחר מכן כלפי שאר מצוות: "שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

לצד ההקפדה במילוי דקדקני של המצווה, נתנה תורת ישראל דעתה גם לאסתטיקה. ועל אף דימוי רווח שלפיו מורשת ישראל ואסתטיקה – צרות הן זו לזו, יש ביטויים רבים המוכיחים את ההיפך. כך, כבר במצוות עשיית כלי המשכן ובגדי הכהונה, שחייבים להיות כלולים בהדרם, וכך בתשמישי קדושה שונים.

הרגישות לאסתטיקה מקבלת ביטוי גם בלשון התפילה השגורה על פינו. בברכת "אמת ויציב" שנאמרת בסמוך לאחר קריאת שמע, באה שורה ארוכה של תארים: "אמת וְיַצִּיב וְנָכון וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנורָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד". ובכן, לא די ב"אמת ויציב", "נחמד ונעים", או "נורא ואדיר", אלא גם "מתוקן ויפה"!, והכל, כידוע, הולך אחר החיתום.

לצד מקורות מפורשים המדברים בשבח – אם לא חובה ממש – הידור מצווה, לרגישות האסתטית ביטוי גם בהלכות שונות שבאו כבדרך אגב. כך, למשל, למדנו אך לאחרונה במסגרת הדף היומי (סוכה מח, ע"ב), מעשה שאירע בסוכות, וגם בו, כבדרך אגב, ניכרת הרגישות האסתטית הראויה לעבודת הקודש והמקדש: "מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ואותו היום נפגמה קרן המזבח. והביאו בול [=גוש, "כמלוא אגרוף" – רש"י] ] של מלח וסתמוהו. לא מפני שהוכשר לעבודה [=כשהוא פגום] אלא מפני שלא יראה מזבח פגום" [="מפני הכבוד" – רש"י"].

כך, באסתטיקה של כלים וכך בנוי של בני אדם. ועד כדי כך החמירו בדבר, שבין הכישורים המקדמיים שדרושים לכהן הגדול מנו חכמים אף את היופי, ואמרו: "והכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בכוח,  בנוי,  בחכמה ובעושר". וכיוצא בו כתב הרמב"ם (סנהדרין ב, ו) לעניין מינוי דיינים: "כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה…".

עד כדי כך, שאפילו לגבי 'סתם' אדם מן היישוב, התירו חכמי הלכה בנסיבות מסוימות לחלל שבת(!) כדי להציל  מראה ויפי פניו של אדם (בדומה להצלת איבר כגון יד או רגל) ולמנוע ממנו בושה ועוגמת נפש.

(האזינו – סוכות תשפ"ב)