אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)ושמעתי מאבי שיחי' סיפור על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שפעם אחת ניגש אליו אבא של ילד בר מצווה ואמר לו בתסכול ומבוכה שאחרי שלושה חודשים של למידה התברר לו שהילד שלו למד את ההפטרה הלא נכונה והוא אובד עצות כי בשבת הולכים לקרוא הפטרה אחרת ובוודאי שהוא כבר לא יספיק להכין את הילד להפטרה הנכונה ואיזו עוגמת נפש תיגרם לו.
ענה לו הרב שלמה זלמן: תגיד לילד שהוא יקרא את ההפטרה שהוא למד אליה ובכדי שלא יהיו בעיות אני אגיע במיוחד להתפלל במניין שלכם ואוודא שזה מה שיקרה. וכך היה.
בשבת בבוקר נדהמו כל האנשים בבית הכנסת לראות את ר' שלמה זלמן אוירבך, גדול הדור מתפלל במניין שלהם ור' שלמה זלמן ווידא באופן אישי שהילד יקרא את ההפטרה שהוא כל כך הרבה זמן למד אליה למרות שזו לא ההפטרה שאמורים לקרוא על פי הסדר.
וחשבתי, כמה מיוחד הסיפור הזה וכמה שהוא יוצא דופן על רקע קידוש הציונים ומבחן התוצאה שכל כך הורגלנו אליו ואיך היה נגמר הסיפור הזה אם במקום נער שלמד להפטרה הלא נכונה היינו מקבלים נער שלמד לבגרות הלא נכונה, האם גם אז היה מגיע אליו איזה ר' שלמה זלמן אוירבך משמיים ומבקש ממשרד החינוך להתחשב בנער הזה בגלל שהוא התאמץ כל כך ושלא ייגרם לו עגמת נפש?
בוודאי שלא. כי משרד החינוך לא מתעסק בכוונות אלא בתוצאות. וציונים. ומושגים כמו עגמת נפש או תסכול לא נמצאים בלקסיקון שלו.
ובדיוק בגלל זה כל כך חשוב לדעת לעגל את החיים ובעיקר את הפינות שבהם, בכדי שגם ילדים ונערים שמתקשים יוכלו להפיק את הסיפוק והמשמעות שכל כך דרושים להתפתחות התקינה שלהם. ואם יש לנו שני אחים שאחד מהם הוא תלמיד מצטיין והאחר לא, אז לא נבקש משניהם להראות לנו את התעודה, בגלל שסביר להניח שלמרות שהבקשה תמלא בגאווה וסיפוק את המצטיין שבהם, היא תגרום עוול ותסכול למתקשה ולכן צריך לגרום לו להשיג את הסיפוק שלו דרך מדידה אחרת שבה יוכל לבוא לידי ביטוי. והכי חשוב- לא לשכוח שלפעמים הדרך היא לא פחות חשובה ממבחן התוצאה. ואיזה סיפור נפלא לימד אותנו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בהרגיעו את האבא שאל ידאג ובנו יקרא את ההפטרה למרות שזו ההפטרה שלא אמורים לקרוא לפי הסדר והעיקר לא לפגוע ולגרום עגמת נפש לילד ואביו.
(סוכות תשפ"א)
