כשהדימוי העצמי עובר בחינות קבלה

במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, הוא נתן להן יחס אישי ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן

בימים אלו מתחילות להגיע לילדינו תשובות מהישיבות ומהאולפנות על קבלה (או אי קבלה) ללמוד במוסד אליו נבחנו. שוב ושוב אנחנו נתקלים בתופעה המוכרת של נערים ונערות שצריכים להצטייד בשפכטל כדי לגרד את רסיסי הדימוי העצמי שלהם שמרוח על כביש האספלט שמוביל לאולפנה ולישיבה.

לא אכנס כאן לשאלת האפקטיביות של מנגנון הקבלה הנוכחי והאם ישנה בכל זאת דרך לנהל את המנגנון בצורה שתפחית את הצער ועוגמת הנפש שנגרמים בכל שנה לאלפי ילדים וילדות מעצם הדחייה, אבל אין ספק שמשהו כאן מצריך חשיבה מחודשת.

השבוע שיתפה אותי אישה שחזתה בכאב איך נכדתה כמו מתפוררת למול מכתב סירוב שאימת אותה למול ההשלכות החברתיות הברורות: בשנה הבאה היא תאלץ ללמוד במנותק מחברות הילדות שלה היות והיא הבת היחידה שלא התקבלה לאותה אולפנה.

לאחר מכן המשיכה אותה אישה וכתבה לי שלפני יותר מעשרים שנה שימשה בתור מזכירה של ראש אולפנה, שבינתיים נפטר כבר, שהיה נוהג ליצור קשר באמצעות הטלפון או מכתב עם כל התלמידות שלא התקבלו, היות ודמעותיהן נגעו בו במיוחד והיה חשוב לו להשפיע על מצבן הריגשי.

במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, אותו ראש אולפנה נתן להן יחס אישי ואכפתיות ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לכשעצמה לדעת לסרב ולדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן.

וכאן המקום שוב להזכיר את תפקידם האקוטי של ההורים בתיווך הדחייה ותחושת הכישלון לילדים שלהם. בהסבר שדחייה אינה אלא הזדמנות שניתנת לנו בדרך לכבישת היעד מחדש. והחיים כמו החיים, מלאים וגדושים בדחיות ואכזבות והעיקר לא לפחד כלל.

ואם תרצו, הנה בכל זאת השיעור לחיים שאותן בנות למדו מאותה אולפנה שלא קיבלה אותם. שיעור לחיים על הדרך להסתכל על כישלונות, שיעור ששווה זהב.

נזכרתי איך שלפני שנה בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הבת הקטנה שלהם:

יש להם בת בכורה ש'התרסקה' כאשר קיבלה תשובה שלילית מאולפנה שהיא רצתה ללכת אליה. למודי ניסיון החליטו ההורים להיות דרוכים ביותר לקראת תוצאות בחינות הקבלה שהגיעו עבור הילדה הצעירה: הפעם הם נערכו מראש, שמעו הדרכות בעניין, התייעצו עם פסיכולוגית שהיא חברה של האמא ובאו מוכנים ונכונים לקראת האירוע. מלומדי ניסיון מול ההיסטוריה הפעם ידעו לחכות מראש ולהמתין: פרץ של בכיות והסתגרות בחדר משמעם – תשובה שלילית. קפיצות של שמחה – תשובה חיובית.

אלא שלהפתעתם – לא קרה שום דבר משני התרחישים הללו. הילדה שלהם לא צעקה, לא בכתה, לא הסתגרה בחדר וגם לא פצחה בקפיצות של שמחה. פשוט כלום. רק המשיכה להתנהל כרגיל, ואם יורשה להם לציין- במצב רוח מרומם, מצוין ומלא בחיוכים. ההורים הסיקו שהילדה שלהם כנראה עדיין לא קיבלה את התוצאות, מפני שאם הייתה מקבלת, הם היו כבר אמורים להבחין בשינויי מצב הרוח.

עבר עוד יום ועוד יום ואז הם החליטו לפנות אליה בחשש ושאלו אותה אם יכול להיות שהיא לא הסתכלה במייל שלה או שהתוצאות של מבחני הקבלה פשוט לא הגיעו אליה. הילדה שלהם הסתכלה עליהם וענתה להם בנונשלנטיות: "התוצאות דווקא הגיעו". "מה? הגיעו? ו…?", שאלו ההורים בצפייה. "ולא התקבלתי", ענתה להם הילדה, ובזה הרגע נתנה את אות הפתיחה ליישום תוכנית החירום שההורים הכינו מבעוד מועד. הם ישר נתנו לה את הנייד של האבא ואמרו לה: "אנחנו רוצים שתתקשרי עכשיו למספר הזה, דברי עם החברה של אמא, היא פסיכולוגית והיא כבר מחכה לדבר איתך". אבל הילדה שלהם רק הסתכלה עליהם במבט שאומר 'באמת שאין לי מושג מה אתם רוצים ממני', ואמרה להם תודה רבה, אבל היא ממש לא צריכה להתקשר לאף אחד והיא מרגישה בסדר גמור.

כאן ההורים סיפרו לי שהם התבלבלו לגמרי ושאלו את הילדה: "את בטוחה? אמרת לנו שלא התקבלת לאולפנה, הכול בסדר? אנחנו דואגים…". ואז הילדה שלהם ענתה להם שבהתחלה כשהבינה שהיא לא התקבלה היא הרגישה מבואסת, אבל אז היא לקחה נשימה עמוקה וחשבה עוד על העניין והחליטה שהיא לא מתכוונת לתת לאף אחד להחליט על החיים שלה ולהשפיע לה על מצב הרוח. 'האולפנה לא רוצה אותי? הפסד שלהם!' היא הבטיחה לעצמה שהדימוי העצמי שלה לא יושפע ממבחן קבלה כזה או אחר, כי היא שווה הרבה יותר מזה.

וכאן המקום לקוות שכל בנות האולפנה שלא התקבלו, כמו גם התלמידים שקיבלו דחיות מהישיבות, יגיבו בצורה כזו. לו יהי.

(בשלח תשפ"ג)