ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)7:44 amאין תגובות
השקט שנשאר
אף אחד לא אוהב להצמיד למילה 'לידה' את המילה 'שקטה', אבל חדר יולדות הוא לעתים גם סוף. משפחות שעברו לידה שקטה משתפות את 'שבתון' ברגעים הקשים שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם
שני קווים אדומים. עוד כמה חודשים ומתחילים להכין את החדר ולכבס בגדים קטנטנים באבקת כביסה בריח של תינוקות. הם מספרים לשאר הילדים, וכבר הצליחו להחליט על שם. ואז – בחדר הלידה או כמה שבועות לפני, הם מתבשרים שיש בעיה. התינוק לא יחזור איתם הביתה.
חודש אוקטובר שאך חלף, הוא חודש המודעות ללידה שקטה ואובדן תינוקות רכים. מדי שנה ישנם בישראל כ-700 מקרים של אובדן הריון. מתוך 1000 לידות – 6 הן לידות בהן התינוק נולד ללא רוח חיים. לידות שקטות.
חגי ואלונה שטרן, בני 33 מאפרת, חוו לידה שקטה לפני חצי שנה. לאחר 3 ילדים ו-2 הפלות, הם נכנסו להריון נוסף לקראת ילד רביעי. בשבוע 15 הרגישו שהגיעו לחוף מבטחים. הרופא הבטיח – 'העובר שלכם מושלם', והבדיקות יצאו תקינות אחת אחרי השניה.
זה בן! הבטן יצאה, ונותר להם רק לחכות לו שייצא. בחודש שמיני, בבדיקת הערכת משקל שגרתית, הטכנאית שמה לב למשהו חריג והפנתה את הזוג להמשך בירור. ליתר ביטחון, הרופאים שלחו אותם ל- MRI. כשהגיעו הביתה לאחר הבדיקה, הרופא התקשר ואמר לחגי – לעובר יש דימום מוחי נרחב.
"הייתי צריך להעביר לאלונה את המידע הזה בצורה סבירה עד כמה שאפשר, כשבעצמי הייתי בתוך הקושי", מספר חגי. "כבר הרגשנו מאוד בטוחים בהריון. כבר מתחילים לתכנן את הלידה, חושבים על שמות, כל הסקירות תקינות, אין סיבה לחששות – ואז נופלת פצצה. התייעצנו עם מומחים בכל התחומים וכולם אמרו את אותו הדבר – אין מה לעשות".
אלונה: "לכל אחת יש ציפיות מהרגע שהיא רואה שני קווים בבדיקה. שותפה שלי בעבודה הייתה שבועיים לפניי בהריון אז עברנו את ההיריון ביחד, וכל ההיריון את בונה מגדלים. נהייתי כבר ענקית, ופתאום בהערכת משקל פשוטה הדברים מתחילים להתגלגל לכיוון לא טוב. הMRI- הגיע וניפץ לנו את כל החלומות.
"משהו שכל כך חלמתי ורציתי כל כך התפוצץ לי בפרצוף. הוא בעט בי כל יום, ממש עד הסוף, בטירוף. ההכלה של הכאב בלתי אפשרית. לקח כמעט שבועיים מהיום שגילינו את הבעיה ועד הלידה. זה שובר, יש בתוכך משהו שמרגיש לך הכי בריא ושלם, חי ובועט ואת לא רוצה אותו יותר. ואז, כדי לבצע את ההפסקת היריון יש בירוקרטיה אין סופית שמתעללת בהורים שצריכים להסתובב גם ככה עם ילד בועט בפנים ולרוץ לקבל אישורים כדי לסיים את הדבר הזה".
"אחרי הלידה חיכו לי בבית מחמם בקבוקים ואוניברסיטה וסלקל ריק. את חוזרת עם רחם ריק, ואין יותר תזוזות ולא חזרת עם שום דבר הביתה – האכזבה עצומה"
התינוק דומה לאחים
ואז הלידה. נכנסים לחדר לידה, מגיע צוות חדר לידה, מחכים, בודקים פתיחה, מהלך לידה רגיל. אבל, שום דבר אינו באמת אותו דבר, אומרת אלונה. "אין ציפיות. המוניטור שקט, מורידים את האורות. תחושה שפה דברים טובים לא יקרו. אי אפשר לתאר מה זה להיכנס לחדר לידה, מקום שמביא חיים, כשאנחנו יודעים שבסוף הלידה אנחנו הולכים לבכות את חיינו".
"השלב של הלידה מלווה בהרבה ספקות והתלבטויות שאתה לא יודע מה להחליט בהן ואתה לא מבין עד הסוף את המשמעות שלהן", מתאר חגי. "שואלים אותנו אם נרצה לראות אותו, להחזיק אותו, לעשות נתיחה אחרי המוות, לערוך לוויה או שמישהו אחר יתעסק בקבורה. אתה בא ללידה ופתאום שואלים אותך שאלות על לוויה. לא הכנת את עצמך לתרחיש כזה. אלו שאלות שלפעמים רק בדיעבד מבינים את החשיבות שלהן. הייתי בשנה האחרונה ללימודי רפואה אבל בסיטואציה הזאת, המוח לא פנוי לחשוב על זה בצורה הרפואית".
חגי ואלונה שטרן עם הילדים. צילום באדיבות המשפחה
"זו לידה לכל דבר. זה כבר תינוק. יוצא תינוק והוא דומה לאחים שלו, נראה כמוהם. פשוט ילד. לידה שקטה זה חד משמעית לאבד ילד, וזה משהו שקשה להבין מבחוץ"
חגי ואלונה בחרו לראות את התינוק ולהחזיק אותו, והם סבורים שזה היה חלק חשוב מהתהליך של הפרידה. "החזקנו אותו מלא זמן. את מחזיקה את הבן שלך, והוא כל כך שלו ורגוע ודומה לילדים שלי- ואין בו כלום, אין חיות. הוא לא בוכה. כמה חלומות נופצו לנו באותו רגע", משתפת אלונה.
חגי מוסיף: "זה כבר תינוק. זו לידה לכל דבר. יוצא תינוק והוא דומה לאחים שלו, נראה כמוהם. פשוט ילד. לידה שקטה זה חד משמעית לאבד ילד, וזה משהו שקשה להבין מבחוץ לפעמים".
לא מגיעה לי עוגה
אמונה ג'ירד, בת 45, מטלמון, היא אם ל- 4 ילדים וסבתא לנכדה. כל ההריונות שלה היו מטיפולים. לפני 12 שנה, בשבוע 27 להריון בו ציפתה לילד רביעי, בן, לפתע הבינה שהיא לא מרגישה תנועות עובר. בבית החולים, תוצאות המוניטור היו גרועות, והרופא בישר – העובר גוסס.
"לעובר היו קרשי דם ושטפי דם במוח ובאיברים פנימיים ולא היה לו סיכוי לשרוד", היא מתארת. "זה היה לפני ראש השנה וביקשתי לחזור הביתה לחג. אחרי החג כבר לא היה דופק. באנו לבית חולים, היה זירוז שלא כל כך עבד ובסוף הייתה לידה. אני לא יודעת איפה הוא נקבר אבל ביקשנו מחבר שיהיה שם ויבצע את כל התהליכים. ביקשתי לראות אותו אבל שכחתי לצלם, המיילדת לא הציעה וגם נעלמה די מהר מהחדר, וזה לא היה נעים".
"זה לא פשוט בכלל, בטח כשההיריון הוא מטיפולים", אמונה ממשיכה לשתף. "העובר מת. מי מצפה לזה בכלל בשבוע כזה? את מסתובבת עם בטן וכולם יודעים ורואים, ואז את חוזרת אחרי כמה ימים וכבר אין כלום. עברתי לידה לכל דבר, והייתי לבד, אמרתי לבעלי שיישאר בבית עם הילדים, ובגלל שהוא לא חווה את זה איתי הוא לא הבין מה עובר עלי ולמה אני לא מתאוששת.
"החוויה של אחר כך נוראית. את חוזרת הביתה, וחברות דאגו ויש לך אוכל במקרר וזה צורם נורא, כי את אומרת – לא מגיעה לי עוגה. זו חוויה קורעת, כי מצד אחד את אחרי לידה ומגיע לך שיהיה לך מרק במקרר אבל המציאות הפוכה – את קמה בבוקר ואת צריכה להכין סנדוויצ'ים. הילדים היו בני 6, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשוחח איתם. אני מניחה שבעלי הסביר להם שלא יהיה תינוק".
"אחרי שילדתי – קשה לתאר את הבכי והלבד במיטה", גם אלונה משתפת. "חיכו לי בבית מחמם בקבוקים ואוניברסיטה וסלקל, ככה נכנסתי הביתה. הבדידות במיטה אחרי הלידה היא עמוקה. את חוזרת עם רחם ריק, ואין יותר תזוזות ולא חזרת עם שום דבר הביתה – האכזבה עצומה. אחרי שבועיים גם השותפה שלי לעבודה עברה לידה שקטה. הסיטואציה הזו הייתה כמו אגרוף בבטן. כמעט חודש לא יצאתי מהבית".
אמונה ג'ירד. צילום: פרטי
"מי מצפה לזה בכלל בשבוע כזה? את מסתובבת עם בטן וכולם יודעים ורואים, ואז את חוזרת אחרי כמה ימים וכבר אין כלום"
גם האב חווה אובדן
חגי, כמו אלונה ואמונה, נרגש לאורך השיחה. הוא כואב ומרגיש שלמרות שהמודעות ללידות שקטות עלתה במעט בשנים האחרונות, כמעט ומתעלמים מהקושי של האב: "לפעמים מתייחסים לאב כ'בעלה של זו שחוותה לידה שקטה'. אבל זה לא בעלה של, אני אבא שחווה לידה שקטה. איבדתי ילד. אמנם לא החזקתי אותו בתוכי אבל החזקתי אותו בידיים שלי, הוא היה הילד שלי. גם אתה חווה אובדן".
בדומה ללידות רגילות, האב אחראי לבירוקרטיה סביב הלידה. חגי מפרט: "תוך כדי חוויה קשה אתה צריך גם לטפל בדברים- למלא טפסים, ועל חלק מהדברים אתה צריך לקבל החלטות בעצמך תוך כדי הלידה ולחתום על טפסים בנושא של הקבורה והלוויה וכו', להודיע לכולם, לדבר עם הגננת והמורים, לספר לילדים. להחליט מה מספרים, איך, למי, וכמה. ואין פה את ההליך ההלכתי המסורתי של שבעה ושלושים, שיש זמן שאתה והסביבה מעכלים. כאן, מבחינה הלכתית ולפעמים גם מבחינת הסביבה – מצופה ממך כמעט כמה ימים אחרי לחזור לשגרה, וזה בלתי אפשרי. לא ילדת, אתה לא באבל – אז איפה אתה?".
'לפחות לא הכרת אותו'
הסביבה לא יודעת כיצד להתייחס ללידה שקטה. 'נו, לפחות לא הכרת אותו', 'הנה, להיא נולד ילד שנפטר אחרי הלידה', 'לפחות את לא חוזרת לבית ריק', אלו רק חלק מהתגובות שאמונה קיבלה. "זה לא מנחם", היא אומרת. "זו תקופה מאוד קשה. התחושה הכי קשה זה שמנסים לגמד את האובדן שלך ולעשות אותו פחות משמעותי ממה שהוא. צריך לתת מקום לאבל ולאובדן, וזה עוזר הרבה יותר מכל המשפטים המצחיקים של 'עוד יהיו לך ילדים', מה שבמקרה שלי עם הטיפולים בכלל לא היה ודאי".
"חלק מהסביבה מאמינים שאתה צריך לחזור לשגרה מהר ויהיה בסדר ותנסו עוד פעם. 'יש לכם 3 ילדים בבית, יהיו עוד בעז"ה', אז מה? זה לא משנה את העובדה שאיבדנו ילד", מוסיף חגי.
אלונה: "הסביבה מעבירה את זה הלאה כל כך מהר. מבחינתם קרה לי נס שעלו על זה לפני הלידה והיו לי 3 וחצי חודשים של חופשת לידה לנשום. כל הערה לא במקום היא אגרוף ישר לבטן. גם הערות קלילות כמו – 'הכל לטובה', או 'יש לכם ילדים בבית' – הן צביטה בלב. מי שלא עבר את זה לא יבין את זה לעולם. כשפתאום ההיא בהריון, וזו ילדה, בתוך תוכי הנשמה יוצאת לשלי, אני רוצה לחבק אותו שוב.
"החגים מזכירים לנו המון. בראש השנה ובכיפור אני אומרת לעצמי – בשנה שעברה בדיוק גיליתי שאני בהריון, וכמה ציפיות היו לנו, וחשבנו שבחגים של השנה הזו כבר יהיה לנו ילד בן חצי שנה ואני אוכל להתפלל. השנה יכולתי להתפלל כי אין לי תינוק בכלל. זה כואב".
אלונה ואמונה מצאו קבוצת תמיכה לנשים שעברו אובדן שהצילה אותן, לדבריהן. "סוף סוף קיבלנו תמיכה מלאה בלי הסתייגויות. נתנו לנו לגיטימציה להיות באבל", מסבירה אמונה. "קבוצת התמיכה הוציאה אותי מתוך הכאב הנורא. את מבינה שזה שאת כואבת כי נפטר לך בן – זה תקין. הלך לך ילד. את לא פחות מאנשים אחרים שאיבדו ילדים. את באבל, בשבעה, בשנת אבלות", מוסיפה אלונה.
אלונה ממשיכה: "הוא בלתי נפרד מהחיים שלי. יש לו קבר, מקום. נתתי לו בלב שלי שם. לא רציתי להישאר מהנשים שלא יודעים מה קרה להן ופתאום נעלמה להן הבטן. וכשאתה מחליט לשתף אתה מגלה כמה מסביב עוברים את אותו הדבר. זה משהו שהולך איתך לשארית חייך".
אמונה: "12 שנה אחרי – יש לי ילדה בת 11, וזה לא עולה כל יום, אבל זו חוויה מטלטלת שהיא חלק ממך. זה מעצב את מי שאת".
ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)
