למשנת תורה ועבודה

אחת מנקודות הציון החשובות בתולדות הציונות הדתית היא הקמתה של תנועת "הפועל המזרחי" בחול המועד הפסח תרפ"ב. קשה לדמיין את זהותה של הציונות הדתית היום לולא קמה אז תנועה זו שחרתה על דגלה את סיסמת "תורה ועבודה" – סיסמה שלא נס ליחה עד היום, והיא מבטאת יותר מכל את דרכה של הציונות הדתית.

20 שנה קודם לכן, באדר תרס"ב, ייסד הרב יעקב יצחק ריינס את תנועת "המזרחי", ובכך הצטרפה הציונות הדתית באופן רשמי לתנועה הציונית. אך בעוד הציונות בכללה התקדמה צעד אחד קדימה, לא הסתפקה בעצם שיבת העם לארצו, הרימה את דגל המהפכה החברתית, וראתה את הגאולה הלאומית והגאולה החברתית שזורות זו בזו – הרי שתנועת המזרחי המשיכה להתרכז בתחייה הלאומית, בה ראתה את ליבת התחייה, ואף לא הטביעה את חותמה על פני מפת הארץ. בכך לא סיפקה מענה למאוויים של אלפי חלוצים דתיים, בוגרי בתי מדרש, אשר ראו גם הם את העיוותים במבנה החברתי כלכלי של העם היהודי בגולה, וביקשו לתקנו בארץ.

זה היה הרקע להקמתה של תנועת הפועל המזרחי. היא הוקמה בתוך תוכה של תקופת העלייה השלישית, בה זרמו לארץ אלפי צעירים, ובהם צעירים דתיים רבים. צעירים אלה היו חדורים תחושה חלוצית, כמו חבריהם החילונים, וביקשו ליטול חלק במעשה החלוצי הנרקם בארץ – דבר שבא לידי ביטוי בקבוצות התיישבות ובקבוצות עבודה שהתפרסו ברחבי הארץ. צעירים אלה ביקשו התחדשות דתית ויצירה דתית חדשה ולא באו על סיפוקם האידיאולוגי במסגרת תנועת 'המזרחי', שהייתה תנועה בורגנית ביסודה.

מנגד, הסתדרות העובדים שקמה שנה קודם לכן איגדה תחת כנפיה פועלים וחלוצים ואף דגלה בערכי החלוציות, אלא שהיא צמחה גם מתוך התנכרות לדת ישראל, ואף קיפחה את החלוצים הדתיים בחלוקת העבודה. בקול קורא שפרסמה התנועה עם הקמתה, היא הגדירה במילים קצרות את המצוקות שיצרו את הצורך בהקמתה: "מצד אחד הפועל הדתי מצא רק חיים דתיים הרחוקים מחיי עבודה ויצירה, ומצד שני חיי עבודה ויצירה הרחוקים מחיים יהדותיים". על פי החלטת מועצת היסוד נקבעה מגמת הפועל המזרחי, כפי שנטבעה על ידי הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", שהיה מהוגי הדעות הבולטים שלה: "הפועל המזרחי שואף לבנות את הארץ על פי התורה והמסורה על יסוד עבודה". וזו מצאה את ביטויה בסיסמה "תורה ועבודה", שהופיעה לראשונה בקול הקורא האמור.

שמואל חיים לנדוי (שח"ל), אף הוא מהוגי הדעות הבולטים של התנועה, הכתיר את דרכה האידיאולוגית של הפועל המזרחי במונח "המרד הקדוש". שח"ל ראה בעבודה את לב ליבה של תנועת התחייה הלאומית. הוא שלל את אורח החיים הגלותי, בראותו בעם ישראל שפרש מ"החיים הטבעיים" פרזיט שאיננו ראוי לתואר "עם" כי אם "עם כי יחרב", וסיכם: "אי אפשר לתורה שתקום לתחייה מבלי עבודה, ואין עבודה, עבודה יוצרת ומקימה עם לתחייה בלי תורה, תורת התחייה".

קשה שלא להבחין בדמיון הכמעט מוחלט בין הגותן של התנועות החלוציות החילוניות לבין הגותה של תנועת הפועל המזרחי, המצביע מצד אחד על הנועזות הדתית שבמשנת הפועל המזרחי, אך לעיתים לא היה ברור אם היא שואבת את רעיונותיה מהתורה או מבית המדרש הסוציאליסטי.

לתנועת "הפועל המזרחי" הייתה ביקורת קשה על תנועת "המזרחי", בעיקר על התעלמותה מצורכי הפועלים הדתיים ומאי נטילתה חלק במעשה ההתיישבות בארץ. שח"ל ראה ב"מזרחי" בראשיתו תנועה אידיאולוגית שראתה בשיבת ציון את "עבודת הגאולה", ותקף אותה על שסטתה מדרכם של ראשוניה מאז שהשתלבה בציונות המדינית, שזנחה את התחייה הרוחנית, את מחשבת הגאולה והעמידה את הציונות על בסיס חומרי-מטריאליסטי. מתנועה בעלת רעיונות נשגבים, הייתה "המזרחי" לתנועה פילנתרופית ללא כל מרכיב של "אמונת נפש". לסיכום, קרא לתנועת המזרחי לחזור ולהיות "תנועה של תחייה דתית לאומית, מקיפה את כל החיים העבריים והמחשבה העברית".

מנגד, בתנועת 'המזרחי', גילו מורת רוח רבה מהצעירים המאורגנים ב'הפועל המזרחי'. האשמה שרבצה לפתחם של אנשי 'הפועל המזרחי', היא קרבתם הרעיונית לתנועות הפועלים החלוציות, וראייתם, לפיכך, כמי שמעדיפים את 'העבודה' על פני 'התורה'. במכתבו לחברי 'הפועל המזרחי', האשימם הרב מימון בשאיבה ממעיינות זרים ואיחל להם כי ישובו במהרה לכור מחצבתם. הוא חלק על דרכה ההתיישבותית של "הפועל המזרחי", וראה במאבק ב"הפקרות הדתית" את חזות הכל. לדידו, השקעת אנרגיה בהקמת קבוצות, מושבים ושכונות אינה תורמת מאומה למאבק זה. את האנרגיה של הציבור הדתי הפנה ל"עבודה רוחנית, תרבותית, חינוכית, ספרותית, עבודה תורנית מסורתית לאומית". רק זו תבטא את מהותה האמיתית של הציונות הדתית.

תנועת המזרחי היא קומתה הראשונה של הציונות הדתית. תנועת הפועל המזרחי היא קומתה השנייה. ההיסטוריה ועם ישראל מצפים מאיתנו, בני הדור הזה, שנקים את הקומה השלישית לתפארת מדינת ישראל.