אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)מאז פרוץ המלחמה, קמו מספר עצום של יוזמות אזרחיות כדי לסייע לחיילים שבחזית או לתושבי העוטף – אריזות מזון, ציוד ותרומות, אירוח, מערכי הסעות ועוד. בין היוזמות השונות, הוקמו גם כאלה שמטרתן תיעוד מתקפת 7 באוקטובר – החל מתיעוד לוחמים במלחמה וניצולים ממסיבת נובה, דרך תיעוד משפחות מפונות מהעוטף ועד תיעוד חברי זק"א ואנשי טיפול הנחשפים מדי יום לזוועות. המטרות של יוזמות התיעוד מגוונות: חלקן לצורכי מחקר, חלקן לצורכי טיפול ושיקום, ואחרות מיועדות להנציח או לשמר את הקהילה.
גם סוגי התיעוד שונים – חלק מתעדים באמצעות ריאיון בעל פה, חלק בונים ארכיון לאיסוף ולריכוז כתבות הנכתבות על המלחמה, ואחרים מסריטים את המרואיינים במטרה להפיק סדרה דוקומנטרית או סרטון הסברה לעולם. וזה רק על קצה המזלג. כבר 90(!) יוזמות אזרחיות שונות נפתחו מאז פרוץ המלחמה – והספירה נמשכת.
קורת גג לכל היוזמות
נוכח ריבוי יוזמות התיעוד, ד"ר רוני מיקל-אריאלי החליטה להרים את הכפפה ולפתוח פורום למובילי יוזמות תיעוד במלחמה, עם חמישה אנשי מקצוע נוספים מתחום התיעוד. המטרה של הפורום היא לשמש בית אחד לכל היוזמות ולספק למובילי היוזמות כלים איך לתעד נכון, באמצעות קבוצת ווטסאפ מסייעת וסדרת הרצאות מקצועיות שמלמדות תיעוד מקצועי, אפקטיבי ואתי.
"כשהתחילה המלחמה, פנו אליי המון אנשים פרטיים עם יוזמות קטנות לתיעוד המלחמה עם כל מיני שאלות", מספרת ד"ר רוני מיקל-אריאלי, היסטוריונית תרבותית ומנהלת המדור לתיעוד בע"פ במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. "השטח כבר רץ עם מצלמה. אף אחד לא מחכה – לא לארגונים, לא למוסדות, פשוט לוקחים מצלמה ויוצאים לראיין אנשים. הבנתי שיש תילי תילים של יוזמות, אבל שאין מישהו שמנחה אותם מקצועית. חברנו חמישה עמיתים שבקיאים בתחום: ד"ר מרגלית בז'רנו – יו"ר האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה; שרון רפפורט – מתעדת מקצועית וטיפולית שעובדת גם ב'יד ושם' וערכה גם ראיונות מאוד רגישים עם מבקשי מקלט אפריקאים; רותי פרנסדורף – דוקומנטריסטית ומתעדת עצמאית; ואריה הלבני ופלג לוי – מיוזמי ומפיקי פרויקט 'דור תש"ח – תולדות ישראל'. יחד התחלנו לרכז את כל היוזמות בפורום ניטרלי עם יזמי התיעוד".
צוות ההיגוי פתח קבוצת ווטסאפ פעילה, שכיום חברים בה מאות אנשים מ-90 יוזמות שונות. מדי שבוע הצוות מעביר בזום פגישות מקצועיות לנציגי היוזמות, כדי לתת להם כלים איך לתעד נכון. רוני מפרטת: "אנחנו מסבירים איך לייצר ארכיון, איך לגבש מאגר מרואיינים אחיד כדי להימנע מכפילויות ולנסות לייצר סנכרון. המפגש השלישי בזום היה עם הפסיכולוגית הראשית של נט"ל (נפגעי טראומה לאומית), שנתנה עקרונות מנחים לתיעוד אדם שעבר טראומה. המראיינים צריכים לדעת לזהות מצוקה של האדם שמולם, ולדעת אם אפשר להמשיך לראיין או להפסיק לראיין כי זה עלול לגרום נזק לעד".
"ארגנו גם מפגש משפטי", מוסיפה רוני. "יש לנו צוות של 30 משפטנים שלקחו על עצמם להעביר הנחיות בכל מה שקשור לפרטיות, זכויות יוצרים, הרשאות, הסכמה מדעת – איך מתעדים נכון מבחינה משפטית, בצורה שזה יגן גם על המתעד וגם על המתועד. המשפטנים הציגו גם הרשאות ומסמכים שפיתחו במיוחד עבור הפורום שלנו, כדי שביום מן הימים, כאשר כל היוזמות יופקדו בארכיון – לארכיון יהיה קל לייצר האחדה. מפגש נוסף עסק בתיעוד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מה אני כמתעדת צריכה לשים לב כדי שכשאני מראיינת ניצול – העדות הזאת תוכל לשמש ביום מן הימים גם ראיה בינלאומית. אנחנו ערים לקולות שעולים מן השטח – ומנסים לארגן מפגש מקצועי מתאים שיענה על השאלות הללו".
בקבוצת הווטסאפ של הפורום יש גם הצעות לסיוע. אם מישהו צריך צלם לצורך תיעוד, הוא מברר בקבוצה מי פנוי לכך. כנ"ל יוזמים שרוצים עזרה בתמלול או בעריכה. גם יש רשימה של אנשי מקצוע כאלה שאפשר לפנות אליהם, והם נרתמים – והכל בהתנדבות.
"אנחנו מדגישים שהריאיון הוא קודם כל של המתועד – זה הקול שלו. זה משאיר את הכוח בידיים של המתועד"
האם לא מוקדם מדי לתעד את הדברים?
"זאת שאלת מפתח. מי שעושה תיעוד בעל פה לצורך מחקר היסטורי, מרגיש שנכון יותר להמתין עם התיעוד ולתעד את הניצולים מאוחר יותר כשהם לא בשלב הטראומה. אגב, זה מסוכן גם למתעד ולא רק למתועד, כי גם אנחנו מצויים בטראומה, ואנחנו לא יודעים איך העדות שאנחנו גובים תשפיע עלינו. זה עניין רגיש מאוד".
"מצד שני, אנשים כבר יצאו לשטח, ואי אפשר לעצור אותם. הם לא מחכים – הם רצים לשטחים, למלונות. אז אנחנו כפורום עומדים בקשר גם עם קהילות המפונים, והארכיונאים של הקיבוצים שפונו נמצאים בפורום. הם לפעמים מרימים לנו דגל אדום ואומרים למשל: המפונים של כפר עזה מבקשים שהיום יעזבו אותם בשקט. אבל הרבה מהניצולים רוצים לדבר, להוציא את זה החוצה. יש בזה גם אקט טיפולי. אנחנו מקבלים מהם הרבה תגובות חיוביות. אחד הדברים שאנחנו מדגישים הוא שהריאיון הוא קודם כל של המתועד – זה הקול שלו. זה משאיר את הכוח בידיים של המתועד".
לרוני חשוב להדגיש שהפורום לא מכריח אף יזם לציית להנחיות, בסוף זוהי החלטה של כל יוזמה מה היא עושה ואיך היא עושה את זה. "הבסיס הוא שאם נעבוד יחד – התיעוד יהיה טוב יותר. אנחנו נותנים הנחיות ומספקים מעטפת מקצועית ומסייעת, אבל אנחנו לא מכריחים אף אחד לפעול על פי ההנחיות. היינו שמחים שהדברים ייעשו בצורה המקצועית ביותר, ולכן אנחנו מנגישים את הכלים כמה שיותר, בשביל ללמוד, לשתף פעולה ולהתמקצע. נקודה חשובה נוספת היא שאנחנו פורום מכיל ולא מדיר. אין פוליטיקה בתוך הפורום. אנחנו מקבלים כל מי שמגדיר עצמו כמתעד במלחמה".
ללמוד על חוסן נפשי מהשכנים
בין יוזמות התיעוד הנהנות מהכלים שמספקת הפורום, נמצאת יובל אלבג. יובל מגבעתיים היא יזמת "קולות הכלנית" – פרויקט המיועד לשמש מאגר מידע של קהילת הנגב המערבי (עוטף עזה), בדגש על חוויות התושבים מול המצב הביטחוני וההגדרה כ"עוטף עזה". עד 7 באוקטובר היא הייתה מעצבת מוצר, אבל כעת היא במיזם "במשרה מלאה". חברים איתה במיזם עוד כ-10-12 מתנדבים שעובדים על תחקירנות, איסוף ועיבוד מידע, הכנה לראיונות ופעילות ברשתות החברתיות. בזכות הפורום למובילי יוזמות תיעוד במלחמה, הצליחה יובל ליצור קשרים רבים עם ארכיונים אחרים ועם גורמים מהאקדמיה – ולשתף איתם פעולה.
"להרבה תושבים שם זו התגשמות של הסיוט הכי גדול", מתארת יובל. "כשאתה גר במקום במשך 20 שנה ומתמודד על בסיס יומיומי עם טילים, התרעות על כניסת מחבלים ועוד – זה קשה מאוד. הקולות שהיו מסביבי זה אנשים שחוו כעס ותסכול מאוד גדולים, במיוחד בשבועות שאחרי 7 באוקטובר. לאורך שנים הם ניסו להתריע ולבקש שיטפלו במצב. המערכה הזאת הייתה קצת הוכחה. אני בטוחה שיש הרבה אנשים אחרים באזור שיש להם דברים אחרים להגיד – ושניהם לגיטימיים. התחושות הן אישיות", היא מדגישה.
"להרבה תושבים שם זו התגשמות של הסיוט הכי גדול, לאורך השנים הם ניסו להתריע ולבקש שיטפלו במצב"
"קולות הכלנית" הוקם מתוך שיחות עם אנשים מהעוטף ומהתובנות של יובל בהתמודדות שלה כ'ילדת קסאמים'. עד כיתה ז' יובל הייתה גרה בקיבוץ גבים שבעוטף עזה והייתה חלק בקהילה. "את הפרויקט הקמתי מתוך תחושה שהדיבור על החוויות, של מה זה לגור באזור ב-20 שנה האחרונות – זה מאוד חשוב גם לקהילה בנגב המערבי וגם בשאר הארץ", משתפת יובל. "במשך 20 שנה הרבה חברים לא דיברו. הבנתי שבקהילה הזאת יש המון ידע איך להתמודד עם שגרת טילים, איך לפתח חוסן נפשי, איך אפשר להתמודד עם הסיטואציה – מה עבד ומה לא. מעבר לצורך לתעד כדי לשמר וכדי לפתח ולבנות מחדש, צריך לתעד ולחקור אנשים מהאזור גם בשביל שאר אזרחי ישראל – בין בטווח המיידי של ההתמודדות של מה שעובר עליהם עכשיו, ובין בטווח הרחוק".
מי האוכלוסייה של הפרויקט?
"אנחנו מגדירים את עצמנו ארכיון קהילתי – להקים ארכיון שהקהילה היא חלק אקטיבי בניהול שלו ובאיסוף המידע שלו. הפעולה הראשונה בזה היא שנוציא קריאה לראיונות, והמראיינים עצמם יהיו תושבי הנגב המערבי. קבוצה כמה שיותר מגוונת – מיישובים, מקיבוצים, מכפרים. אנחנו נעזור להם לקבל הכשרה וכלים איך לערוך ריאיון. בארכיונים קהילתיים זאת שיטת העבודה המתאימה יותר – כשאתה מזמין את חברי הקהילה להיות חלק מהאיסוף, תגיע לסיפורים שאולי לא תגיע אליהם בדרך אחרת. יש ספרות אקדמית שתומכת בזה שבארכיון קהילתי, עצם התיעוד והאיסוף – יש לזה יכולות תרפויטיות בבניית חוסן של הקהילה, בבניית תחושת שייכות ומהשיקום של הקהילות. הן יספרו את הסיפור בעצמן, במוכנות ובתנאים שלהן, במיוחד כשמדובר בטראומה כל כך גדולה".
מתוך ההבנה שיש כבר הרבה ארכיונים קיימים בערים ובקיבוצים, יובל מתעדת את הנגב המערבי דווקא בהקשרים מסביב – חיילים או סטודנטים שהגיעו לעוטף לתקופה קצרה, עובדים זרים, אנשים מהאוכלוסייה הבדואית, לא בהכרח מי שנפגע במתקפה של 7 באוקטובר. "אנחנו רוצים לתת את הקונטקסט, לספר מה קרה באזור ב-20 שנה האחרונות. סיפור ההתנתקות למשל הוא חלק חשוב בזה. המטרה היא לייצר תמונה כמה שיותר מלאה של הקהילות שחיו ופעלו באזור, על מגוונן, ואיך הן התמודדו עם המצב של להיות יישוב צמוד גדר. חוויות של שהות באזור לאורך זמן עוד לפני 7 באוקטובר".
מהם סוגי התיעוד שאתם מבצעים במיזם?
"יש לנו שלושה סוגי תיעוד: ראשית, הקמת המאגר: איסוף מדיה – כתבות שעולות, טקסטים שעולים בעלונים מקומיים וקטנים גם, רשתות חברתיות של אנשים פרטיים, הדור הצעיר – אינסטגרם וטיקטוק. הפעילות העיקרית היא להכניס את כל זה למאגר אחד ממוקד, שבו הם כולם מרוכזים יחד והם מפורטים ומונגשים לחוקרים, לעיתונאים, לאנשי מדיה; שנית, אנחנו רוצים לתת במה לעדויות ולסיפורים ספציפיים שטרם פורסמו; לבסוף אנחנו גם רוצים לקיים סדרה של ראיונות היסטוריים בעל פה עם דמויות מפתח באזור – אנשים שהיו פעילים במועצות המקומיות, בעמותות, במוסדות חינוך, אנשים שבמשך הרבה זמן דאגו לרווחת חברי הקהילה. מתוך אמונה ותקווה שנצליח לתת סיפור רחב ומלא ולראות ציר זמן".
בין כל היוזמות והעדויות שהן שומעות, יובל ורוני מתארות מקרה מיוחד – איך שיתוף פעולה בין הגופים הוביל למפגש מרגש בין חייל פצוע לבין מצילו, פליט אריתראי. "כשפתחנו את קבוצת הווטסאפ של הפורום, אחת ההודעות שנשלחה היא של מתן מהספרייה הלאומית", מספרת רוני. "הוא כתב: רוצים לשמוע חיבורים? הנה חיבורים! והוא סיפר לנו את הסיפור הבא:
"יובל העבירה למתן את הלינק לחומרים שלה כדי שיתרשם, ולימים היא תפקיד את זה אצלם בספרייה הלאומית. מסתבר שהשכן של מתן הוא קצין בקבע שב-7 באוקטובר יצא לדרום ונפצע. הוא נורה ברכבו על ידי מחבלים, ופליט אריתראי שראה אותו החזיק לו את הפצע כדי לעצור את הדם, במשך שעות עד החילוץ. כשהכוחות הגיעו לחלץ את הקצין, הפליט ברח. הקצין חיפש את אותו פליט שהציל את חייו. מסתבר שאותו פליט נתן עדות וידאו באינסטגרם ב'קולות הכלנית'. מתן צפה בעדות והבין – זה הפליט שהציל את השכן שלי! שעכשיו נמצא בבית חולים ומחפש את אותו מבקש מקלט שהציל את חייו. מתן מסר לשכנו הקצין את פרטי הפליט, ולמחרת הם נפגשו. בזכות המקרה הזה הפליט יקבל תושבות ישראלית. זה מדגיש את החשיבות של שיתוף הפעולה", הן מסכמות בחיוך.
לסיום, מתי היוזמה תושלם, ועד מתי הפורום יהיה פעיל?
יובל: "אין לו דדליין. הואיל וזה ארכיון קהילתי, כל עוד יהיו אנשים מהאזור שנכונים לשתף פעולה ולאסוף ולחקור ולשאול ולדבר על הנושא – יהיה לפרויקט זכות קיום והוא ימשיך לפעול".
רוני: "הפורום הזה כאן כדי להישאר. השאיפה שלנו היא ליצור פלטפורמה לטווח הארוך כדי לתת כלים בתיעוד על גווניו, כי אין דבר כזה בארץ. כרגע אלה המילואים שלנו".
