מרב לרנרהוא נפרד בכאב מאשתו ביום בו נרצחה על ידי מחבל בביתם שבעתניאל; היא עברה שנים של תופת בתוך ביתה כשחוותה אלימות מכל הסוגים ממי שהיה בעלה. הוא ידע אהבה גדולה בחייו אבל האמין בכל ליבו שעליו לקיים את צוואת אשתו ולמצוא אהבה חדשה למרות הכאב, האובדן והאבל; היא לא ויתרה על האמונה שיום יבוא ותמצא אהבה למרות שנות הייסורים שחוותה כעגונה. כיום, נתן מאיר מזה ושירה (שם בדוי) מזה התחילו מחדש והקימו, כל אחד מהם, משפחות חדשות מתוך ההריסות, מתוך השבר. שני סיפורים מעוררי השראה לשבת בראשית, על אלו שבחרו, על אף ולמרות הכל, להתחיל מחדש ולפתוח את לבם לאהבה
את הרצח של דפנה מאיר קשה לשכוח. באותם ימים שרר בישראל גל טרור היחידנים. פיגוע זה היה אחד מיני רבים, אבל אישיותה יוצאת הדופן של דפנה נשארה חקוקה בתודעתנו עד היום וכנראה לתמיד. "משפחה שקטה ומאושרת", מתאר נתן מאיר את החיים רגע לפני הפיגוע הנורא: "זוגיות מדהימה ואתגר גדול שהכנסנו לבית על ידי שני ילדי אומנה, ילדים עם צרכים מיוחדים, שהפכו את החיים שלנו למרתקים ולמעניינים יותר. דפנה כילדה הייתה במשפחת אירוח והיא הרגישה שקרה לה נס, שמהבית ממנו יצאה היא זוכה להקים משפחה, וביקשה להכיר טובה לעולם דרך זה שהיא בעצמה תפתח את ביתה לילדים. אני גדלתי בבית שאירח את כל מי שעבר בסביבה גם לתקופות ארוכות ושמחתי מאד על השיח הזה עם דפנה שהביא למקום שבו רצינו את זה מההתחלה. אחרי הלידה הרביעית של דפנה, שהייתה בניתוח קיסרי, הסתבר שלא נוכל להביא עוד ילדים ביולוגיים לעולם. אמרנו שנחכה שהילדה הקטנה תגדל קצת ונפנה לאפיק האומנה, וכך היה, לשמחתנו".
ב-17.01.2016 המחבל מוראד עבדאללה אדעיס חדר לביתם של משפחת מאיר בעתניאל ורצח את דפנה לעיני ילדיה. נתן: "המשפחה עברה טלטלה גדולה. שום דבר לא נשאר במקום והחיים הפכו לחיי התמודדות גדולה. באופן מוזר, שאני לא יודע להסביר, אני מרגיש שהייתה לי את ההתגלות הכי גדולה שחוויתי בחיי ביום בו דפנה נלקחה ממני. הרגשתי שהייתה הופעה של הקב"ה, גם אם לא נוחה ונעימה לי. שהקב"ה החליט משיקולים שלו לשים את טביעות אצבעותיו בתוך ביתי ולהשאיר אותי עם לב שותת דם לנצח. אבל טביעות האצבע שלו נגעו בנו".
מתוך השכול, האבל וההתמודדות נתן מצא את הכוחות הכמעט בלתי מובנים להתחיל מחדש, להתאהב מחדש, להקים משפחה מחדש. "גדלתי בבית אשכנזי שהכיר היטב את סיפורי השואה והתקומה, והנושא של להמשיך הלאה לא היה שאלה, הוא היה ברור. בנוסף, דפנה ואני מאד אהבנו לדבר על החיים בכנות רבה. איבדנו חברים רבים בעתניאל, ראינו אסונות וציווינו זה לזו שאם חלילה יקרה משהו למי מאיתנו, שהשני ימשיך לאהוב הלאה. האפיק היה ברור, הדרך לשם לא הייתה ברורה, מטושטשת. קשה בתוך ערפל האבל למצוא דרך. כשפגשתי את זוהר מהר מאד הייתה בהירות פנימית שאיתה היה נכון לרוץ קדימה".
למרות שאתה ודפנה דיברתם על זה בתיאוריה, המציאות הרבה פעמים קשה ליישום.
נתן: "אחת התכונות שנדרשות בסיטואציה כזו היא גמישות. גמישות להסכים לחיות בתוך מצבים שהם סותרים ובלתי אפשריים. מחד גיסא הסכמה להמשיך להתגעגע ולאהוב מאד את מי שכבר לעולם לא תעמוד לצדי ומנגד לתת מקום לאהבה גדולה נוספת להיות בתוך החיים ולראות איך הדברים לא יושבים אחד על חשבון השני אלא ההפך, כל אחד מהם נותן מרחב לשני ותורם לו. הזוגיות שיש לי היום נתרמת רבות ממה שנהייתי, מזוגיות ארוכת שנים ולהפך, אני זוכה להמשיך לאהוב ולהתגעגע לזוגיות שהייתה לי וחי איתה בצורה שלמה יותר כשאני מלא בתמיכה מסביבי.
"מי שבחר להינשא בשנית אחרי דבר שכזה, לא בחר בבחירה הקלה. זו לא אופציה קלה לשוב ולאהוב, זו אופציה של חיים וזו בחירה שהיא בחירה יום יומית לאהוב בכל הלב את האישה שלצדי היום ולהמשיך לאהוב את מה שהיה ולהודות על כל רגע שהיה בפה מלא. כל יום זה אתגר חדש אבל זו העבודה שלי יום יום".
אשתי הראשונה בגלגול הנוכחי
לפני 3 שנים וחצי התחתן נתן עם זוהר ולשניים נולדו לאורך השנים שתי בנות. "זוהר היא לא תחליף, היא גם לא אשתי השנייה, זוהר היא אשתי הראשונה בגלגול הנוכחי". אומר נתן ומבהיר: "לא בחרתי לעשות גלגול נוסף באותו פרק חיים אבל זה נבחר עבורי. הילדים שלי היטיבו להגיד לי בכמה רגעים קשים – 'אבא, תבין, לא היא הבעיה, אלא אתה הבעיה', ואני חושב שזה מתמצת את העניין. הקושי הוא מול חסר שמובלט כשיש משהו נוכח. הוא לא קשור לדמות".
הכאב והשמחה שזורים זה בזה?
נתן: "אני לא לומד סוד אבל אנשים טובים גילו לי שהזוהר הקדוש מתאר את הלב השלם כלב שפועם בשני הדברים יחדיו, בכאב ובשמחה. הכאב הוא לא רגש שלילי אלא רגש הכרחי לחיים. אני לא יודע למה, אבל הקב"ה ברא את העולם מלא בכאב והדבר הנכון הוא להצליח ללמוד לחיות את הכאב והשמחה גם יחד. הלב צריך לפעום בניהם יחד וזה קשה כי לרוב אנחנו נוטים רגע לשמוח ורגע לכאוב, לחיות את שניהם ביחד זו אומנות וזו מלאכה גדולה שכדאי שנעשה היום".
לאחר הנישואים לזוהר המשיכו בני משפחת מאיר המורחבת להתגורר בבית בעתניאל. לפני כחודשיים בחרו לעזוב ולעלות לירושלים.
נתן: "ההחלטה להמשיך לגור בעתניאל הייתה ברורה, זה המקום שבו גרנו ולא הייתה לנו מחשבה לקום ולברוח, מספיק שאמא עזבה, למה אנחנו צריכים לעזוב גם את זה? נוספה לזה עצה טובה של אנשים שלצערנו התנסו לפנינו בפיגועים בתוך ביתם ואמרו לנו שנטישת הבית הייתה טראומה נוספת מעבר לאבדן היקירים ולכן ראינו לנכון בשלב הראשון להישאר בבית. שיפצנו אותו, שינינו אותו לבלי היכר ונשארנו לגור בו. לפני מספר חודשים הרגשתי שמה שיכולנו לקבל מתוך התקומה הזו בבית קיבלנו, ועכשיו הגיע הזמן לגלגל את המרכבה הלאה למקום שיהיה לנו יותר נכון לחיות בו ולכן בחרנו לעלות לירושלים".
חיים בתופת מסוג אחר
שירה (שם בדוי, הפרטים המלאים שמורים במערכת), בחורה דתית לאומית, הכירה את בעלה הראשון בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. "הכרנו דרך חברים בזמן ששנינו למדנו לתארים באוניברסיטה ומאד רצינו לבנות בית נאמן בישראל עם ערכים ורצון טוב. מיד בהתחלת הנישואים היו קשיים ואתגרים, עם המון קשיחות מצידו. בתמימותי חשבתי שככה זה צריך להיות, אומרים תמיד שהשנה הראשונה קשה. חשבתי אולי זה עניין של פערי תרבות כי אני מחו"ל והוא ישראלי, ידעתי שזה עניין של הסתגלות, כמו כן גדלתי במשפחה שבמקור לא היו דתיים וחזרנו כולנו בתשובה אז גם לא ידעתי מה זה באמת להתחתן כזוג דתי".
בנוסף לקשיחות היא מתארת שהייתה גם שתלטנות מצידו, וכשנולד הילד הראשון התחילה האלימות המילולית ואח"כ האלימות הפיזית שהלכה והתגברה לאורך הזמן ועוד יותר עם לידת הילד השני. האלימות כללה גם אלימות כלכלית והרבה אלימות נפשית. "איבדתי כל צלם אנוש", משתפת שירה, "הוא גרם לי לאבד את עצמי, הרגשתי שאני רובוט שלו, הוא מפעיל אותי וגורם לי לעשות את כל מה שהוא רוצה שאעשה".
שירה היא בחורה חכמה, בעלת תארים מתקדמים וקרייריסטית, היא ההוכחה הברורה לכך שכל אישה יכולה לפול לזרועותיו של גבר מתעלל.
שירה: "האלימות, השתלטנות והמכות לא החלו ביום הראשון, שאז כבחורה עם שכל ישר את מבינה שזה לא בסדר. גברים אלימים עושים את זה בצורה הדרגתית ומאד חכמה: קודם כל הם מצליחים לשבור כל דבר בך, לשבור את הנפש, יש המון מניפולציות רגשיות ואז כל הערכים ועמודי התווך של החיים מתערערים לך.
"האיש שהייתי נשואה לו יצר מציאות חדשה עם אלימות כלכלית. למרות שהרווחתי לא רע, הוא לקח ממני הכל, הרגשתי לגמרי תלויה בו. הוא לקח לי את החשבון, שם את השם שלו על החשבון שלי, החתים אותי על כל מיני מסמכים, לקח לי את כרטיסי האשראי ונתן לי קצת מזומנים מידי פעם ובכל יום בדק מה קניתי. לא יכולתי לחיות חיים עצמאיים. הוא השתלט על הכל, לא רק כלכלית. כל דבר היה בשליטתו ובשליטה מדוייקת. הרגשתי שאני מתה, שאין לי רצון אישי, אין לי דמות, אין לי אישיות, אין לי כלום".
בזכות טיפת חלב
שלוש שנים חיה שירה בתוך התופת הזו. שלוש שנים, שני ילדים ובעל אחד מתעלל ששבר אותה, שגרם לה לאבד כל צלם אנוש. הישועה הגיעה דווקא מאחות בטיפת חלב, לשם הגיעה שירה כשבנה הקטן היה בן חודש. האחות, שראתה את הסימנים הכחולים על גופה של שירה, מיד הושיטה לה יד לעזרה.
שירה נזכרת: "האחות שאלה אותי כל מיני שאלות ופתאום כשהיא דברה איתי הבנתי את חומרת המצב. היא אמרה לי 'את צריכה לצאת עכשיו, את לא יכולה להמשיך ככה'. היא הביאה לי פנקס עם מספרי חירום ואמרה לי לשמור את זה. שאתקשר מתי שמתאים לי. יצאתי מטיפת חלב עם התינוק, התיישבתי על הספסל ובכיתי כמה שעות כי הבנתי שאני חייבת שינוי אבל לא ידעתי איך לבצע אותו. בהתקף הזעם הבא שלו התקשרתי למספר החירום שהפנה אותי לרווחה שהפנו אותי למקלט ותוך כמה ימים לא הייתי בבית. ברגע שפתחתי את הסיפור כולם הבינו שהמצב חמור ומיד באו לעזור. כשהרגשתי שמושטת לי יד ואני לא לבד, הצלחתי לצאת משם. לבד לא הייתי מצליחה".
"אחרי שנתיים של סרבנות, הבנתי שהגט המיוחל לא יגיע בקרוב ואני נכנסת למלחמה. הייתי מאד חלשה, מאד כנועה, תחת השתלטנות שלו ופתאום הייתי צריכה להיות עם כוחות ולהילחם נגדו"
כשגמלה בלבה ההחלטה לצאת מתוך מערכת היחסים ההרסנית, החליטה לצאת למקלט לנשים של "בת מלך". כשהיא מדברת על "בת מלך", היא מתרגשת. "זכיתי במקום שהיה לי לבית וככה גיליתי את העולם מחדש, הם לימדו אותי מה זה להיות בת אדם, מה זה המידות הטובות של חסד, הקשבה, אכפתיות, אמון ודאגה. הייתי שם ארבעה חודשים שלאחריהם עברתי לגור ליד המקלט, בדירת חדר וחצי עם הילדים, כי שם הרגשתי שזה המקום הבטוח שלי".
אבל סיפור ההתעללות של הבעל לא מסתיים כאן. במשך 6 שנים הוא העביר אותה תלאות, מירר את חייה בהליכי גירושין, ברח לחו"ל והשאיר אותה עגונה.
שירה: "האמנתי שאחרי כמה דיונים זה יתקדם לגירושין, הייתי תמימה. ואז הבנתי שלאדם אלים קשה לשחרר. אני זוכרת שאחרי שנתיים של סרבנות, הבנתי שהגט המיוחל לא יגיע בקרוב ואני נכנסת למלחמה. הייתי מאד חלשה, מאד כנועה, תחת השתלטנות שלו ופתאום הייתי צריכה להיות עם כוחות ולהילחם נגדו. ביה"ד הטיל עליו סנקציות חברתיות, כלכליות, סקציות מקצועיות. כל בוקר הוא ישב בביה"ד לחשוב אם הוא מסכים לתת גט או לא. בסופו של דבר ביה"ד הרבני אמר לו שאם הוא לא ייתן גט, יכניסו אותו לכלא, אז הוא ברח מהארץ. ביה"ד עשה עבודה נהדרת כדי למצוא אותו בחו"ל וכדי ליצור איתו קשר. לקח עוד 4 שנים עד השחרור המיוחל".
מה היה הקושי הכי גדול?
"הבדידות, התחושה של חוסר צדק, ההמתנה, חוסר הידיעה. הפחד להישאר עגונה כל החיים הוא מאד קשה. הייתי אז בשנות ה-20 לחיי, אישה צעירה שכל החיים לפניה, 6 שנים בתוך הליכי הגירושין ופחד בלפספס שנים יפות בהקמת בית חדש. התמסרתי לחינוך הילדים ולדאגה שלי אליהם ובגדל אותם הכי ישר וטוב והכי בריא שאפשר. אמרתי לעצמי, שאם אני אבודה, לפחות שהילדים יגדלו עם הכי הרבה אהבה, בריאות הנפש וחינוך טוב. מה שעזר לי זו האמונה, לראות את העולם הטוב והאנשים הטובים סביבי. זה נתן לי הרבה כוחות. יש הבנה שהעולם לא סתם נוצר והדברים שאנו חווים זה לא סתם. אם אני במצב כזה היום, זה אומר שזה כרגע משהו שאני צריכה להתמודד איתו ולעבור אותו. בכל התפילות בבוקר אמרתי 'ה' אני יודעת שאם אני היום במצב כזה אתה רוצה את זה, ואני סומכת עליך שביום שתחליט שאני במצב אחר זה יהיה, בבקשה שזה יהיה בקרוב'. אלו היו התפילות שלי, עם הרבה בכי".
הקב"ה לא משיב ריקם
אומרים שהקב"ה לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך, ואכן תפילותיה נענו וכעבור שש שנים קשות ומורטות עצבים, שירה השתחררה לחופשי. "לא היה פשוט לעכל את זה, לא האמנתי. כל בוקר אמרתי לעצמי 'אני חופשיה', כל יום, לא האמנתי שזה קרה. הייתי צריכה לעכל שהעולם נפתח מולי".
חודשיים לאחר מכן היא כבר חזרה לשידוכים. "לא היה קל", מתארת שירה את מה שרבות וטובות מאיתנו, הרווקות, יודעות, "פגשתי אנשים טובים ולא מתאימים, או לא טובים בכלל".
שבעה חודשים אחרי שיצאה לחופשי וארבעה חודשים אחרי שחזרה לעולם השידוכים, פגשה שירה את מי שלימים יהפוך לבעלה השני, אלמן עם ילדים.
"זכיתי בילדים נוספים שאני יכולה לגדל אותם. תמיד רציתי משפחה מרובת ילדים ובשנים האלו שהייתי עגונה הצטערתי שאני לא יכולה להרחיב את המשפחה. עכשיו זכיתי למשפחה מרובת ילדים מאד ולבעל מקסים ביותר. הקב"ה לא נוטש, אסור לוותר, להאמין עד הסוף".
אחרי כל מה שעברת, מאיפה כוחות הנפש להתחיל מחדש, שוב לתת אמון בגבר?
"הכי קל זה להיות לבד, עם הילדים ולגדל אותם בשקט. הקושי זה להתמודד עם הטראומות, עם הקשיים. בשנים הראשונות שלאחר הפרידה הייתי בטיפול רגשי, המטפל היה גבר וזה מאד עזר לי, נתן לי להבין שיש גברים שאפשר לתת בהם אמון. פתאום הבנתי שלא כל הגברים אותו הדבר, יש אמון פנימי שאומר שזה אפשרי גם אם הטראומות עדיין כאן. עד היום הטראומות צפות פתאום אבל צריך להבין שזה בסדר, שאפשר להתמודד.
"בנוסף, במשך כל השנים שחיכיתי לשחרור שלי למדתי על זוגיות והבנתי שיש הרבה דברים שלא הבנתי כשהתחתנתי בפעם הראשונה. שמעתי שיעורים, קראתי מה זה זוגיות, איך יוצרים אותה עם כבוד בין בני זוג. אולי זו גם הייתה הדרך שלי לעודד את עצמי, רציתי שכשאהיה חופשיה אהיה מוכנה להתמודד. כשיצאתי לחופשי הרגשתי את הקב"ה איתי וזה נתן לי את כל הכוחות שבעולם. כשנפגשים עם בן אדם שאולי איתו זה יצליח, יש המון התלהבות, שמחה ורצון שהדברים יסתדרו. התייעצתי עם אנשים וידענו לקחת את זה בצורה איטית מאד, הלכנו לייעוץ יחד, ללמוד איך להתמודד בקשר כשלשנינו יש רצון להתקדם אבל בצורה איטית, לבנות נכון. לאט לאט בנינו את הקשר ואת האמון וזכיתי בגבר טוב עם לב טוב, יש כאלה, צריך להאמין כי באמת יש כאלה, לא לוותר".
לאחר שיצאו מספר חודשים הם התארסו, לקח להם עוד חמישה חודשים של הכנה נפשית להם ולילדיהם עד שהם עמדו תחת חופה וקידושין לפני כעשרה חודשים. "יש אתגרים, וב"ה כשיש שותפות ורצון להיטיב, להבין ולכבד אחד את השנייה, אז זה אפשרי", היא מבטיחה.
להאמין שהכל אפשרי
נתן ושירה, בחרו, כל אחד מהם בנפרד, להתגבר על הטראומות, על הכאב, על אובדן האישה או המשפחה שהייתה והחליטו להתאהב מחדש, להתעלות מעל השדים ששבים לתקוף מידי פעם ולהתחיל מחדש גלגול נוסף באותו פרק חיים.
נתן: "אני עובד כמרצה ומעביר סדנאות. אחת מהן היא סדנה להתפתחות אישית ויוצא שרוב ההזמנות הן מקבוצות של גרושים/ות / אלמנים/ות. בתחילת הסדנה אני אומר לכולם שלא יטעו ויחשבו שיש לי 'פור' עליהם ואיזו הבנה גדולה יותר. לגמרי לא. אני עפר לרגלם של כל אחד ואחת מהאנשים האלה. אני לא יודע מה זה כאב של גירושין, אני מתאר שזה כאב בלתי נתפס. אני שומע אנשים שלעולם לא אוכל לעמוד במקומם. אפילו כאב של אלמנים ואלמנות אני לא יכול להבין כי כל אחד מקבל את זה אחרת. אף אחד לא באמת ידע מה היה ביני לבין דפנה, אף אחד לא יודע מה אני עובר בתוך ביתי ובטח שלא בתוך חדרי הלב שלי. אני כן מציע לאהוב את החיים ולנסות לעוף עליהם, להאמין בהם ולהרשות לעצמנו להגיד מילים טובות, לעודד את עצמנו בכל הכוח ולהעריץ את עצמנו על איפה שאנחנו נמצאים למרות הכל. מאז הרצח של דפנה, בכל פעם שהילדים שלי מקבלים תעודה מביה"ס, אני אומר להם 'מבחינתי קיבלתם 100 בכל המקצועות, כי קמתם בבוקר, המשכתם בחיים, עשיתם. גם אם לא הצלחתם להגיע לכל השיעורים, גם אם לא עשיתם שיעורי בית וגם אם קיבלתם ציון נכשל – קמתם והמשכתם, אתם חיים, זה כל כך הרבה ואף אחד לא יודע מה אתם עוברים בשביל לקום מהמיטה'. אני מרגיש שאנחנו אלופים בלהגיד כמה אנחנו לא ואני רוצה לצעוק שאנחנו כל כך הרבה כן".
שירה: "צריך להאמין שהכל אפשרי ואת הטראומות תשאירו מאחורה, שלא ילוו את כל החיים. אם מישהי קוראת את הכתבה ונמצאת במערכת יחסים אלימה, תדעי שיש חיים אחרים וחבל לבזבז את כל החיים תחת אלימות. העצה הראשונה – לפתוח מול אנשים, לא לפחד לבקש עזרה ולא לפחד מהשינוי כי לפעמים קל להישאר בידוע אבל הוא רע ויש חיים אחרים שיכולים להיות טובים יותר ושמחים יותר ומה שבטוח שדם אם החיים לא קלים, עדיף לא קל אבל שמח, טוב וחופשי".
