הימים הנוראים תשפ"א היו נוראים ומטלטלים. מנייני החצר והרחוב, הבידוד והסגר, המספרים והנתונים, התפילות והזעקות- כל אלו יצרו מציאות חיים וחגים חדשה, שנהיה כולנו זקוקים לזמן רב כדי לעכל, להפנים ולעבד את מה שחווינו בחודשים האחרונים בכלל, ובימים הנוראים בפרט.
מתי הקורונה תיגמר? מתי נוכל לחזור לשגרת החיים הרגילה המוכרת לנו? אילו לקחים נלמד כולנו מהמציאות ההזויה הזו שנכפתה עלינו בשנה האחרונה ?
הלוואי וידענו את התשובות. כנראה שנגזר עלינו לחיות עוד תקופה לא קצרה עם סימני שאלה מאתגרים.
תשובות אין- אבל הרהורים מותרים.
מעניין לראות שגם בפסח וגם בסוכות יש לנו עסק עם ארבעה מינים, ארבעה סוגים, ארבעה טיפוסים שונים.
בפסח אנחנו מושיבים לידינו ליד שולחן הסדר את ארבעת הבנים- את החכם, הרשע, התם ואת זה שאינו יודע לשאול. כולם חלק מהמשפחה, ואין ערך וטעם לסדר ולפסח אם אין את ארבעת הבנים ליד השולחן, או אם חלק מהבנים הוצאו אל מחוץ למחנה או אל מחוץ למשפחה.
אותו דבר בדיוק בסוכות. אל הסוכה מוזמנים ארבעת המינים- הלולב, הערבה, ההדס והאתרוג. כל אחד מהמינים הללו בא ממקום אחר, אפיונו שונה, תפקידו בעולם שונה, ודרך גדילתו שונה מרעהו- ואף על פי כן- אין כל ערך וטעם לחג הסוכות אם לא הצלחנו להכניס אל הסוכה את כל ארבעת המינים, בדיוק כשם שהכנסנו לשולחן הסדר את ארבעת הבנים. המצווה בכלל לא יכולה להתקיים אם לא כל ארבעת המינים-הבנים חלק ממנה וכלולים בתוכה.
אנחנו שונים האחד מהשני. ובלשונם של חז"ל בתלמוד על בני האדם- "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות."
אין ביכולתנו וגם אין ברצוננו שכל בני האדם ייראו ויחשבו אותו דבר. כל יופיו של היקום הוא בפסיפס המרהיב של הפרצופים והדעות, שכולם ביחד מייצרים הרמוניה אחת גדולה של בריאה, הוד ויופי.
מציאות הקורונה שנכפתה עלינו בחודשים האחרונים, מחייבת אותנו לא רק להתנהגות רפואית אחרת, אלא גם לתובנות חברתיות אחרות. לחידוד המושג ערבות הדדית, התנדבות, מסירות, ולהבנה שחיינו תלויים ממש האחד בשני, ושלא תיתכן מציאות שבה כל אחד בספינה קודח תחת המקום שלו ומאמין בטיפשות ש'אני את נפשי הצלתי'.
זה בדיוק הזמן והאתגר שארבעת הבנים מההגדה וארבעת המינים מסוכות יבינו ויפנימו שאי אפשר לאחד בלי השני, שאין ערך לחברה אם לא כולם כלולים בה, ושכמה נכון במיוחד בעת הזו, הפתגם הצבאי הידוע מהטירונות- 'שאם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד ליד השני'.
קל ונעים לכל אחד מארבעת הבנים-המינים להתחבר אל בני מינו-שבטו-עדתו-השקפתו, ולהתעלם משאר המינים האחרים, אבל ככה 'לא בונים חומה', לא מייצרים חברה וחוסן חברתי, ולא מפתחים לכידות וערבות הדדית.
הקורונה מאתגרת את כולנו לא רק ברמה הרפואית, אלא גם במלוא העוצמה ברמה האנושית-החברתית-הערכית.
ערב חג הסוכות, אל סוכת השלום נוכל להזמין את האושפיזין שלנו, והם יבואו בתנאי אחד – שכל ארבעת המינים יוזמנו, ושיש ליושבי הסוכה יכולת הכלה, קבלה ואהבה לכל ארבעת המינים והבנים.
כשזה יקרה, כשנשכיל לשבת ביחד בסוכה, נגלה שאנחנו לא ארבעת מינים-בנים מנוכרים זה לזה, אלא שאנחנו בעצם ארבעה צלילים שונים של אותה תזמורת, שרק בנגינתם המשותפת מסוגלים לייצר ניגון הרמוני קסום שכולו חיבור ואהבת אדם.
כשהחיבור האנושי הזה יווצר – גם הקורונה בע"ה, כך נתפלל ונקווה, תסיים את תפקידה ותיעלם.
בריאות איתנה לכולם, וחג סוכות שמח, ומלא באחווה וברעות.
(סוכות תשפ"א)