אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])לא בכדי הזהירו אותנו חכמי ישראל לאורך הדורות מפי כוחו העוצמתי של הדיבור. מהתנ"ך, דרך התלמוד, המדרשים, פסקי ההלכה וספרי המוסר, חזרו ושנו ושילשו חכמינו את אזהרותיהם מפני כוח הדיבור שיש בו כדי להרוג ממש. העם היהודי לדורותיו גדל על הפסוקים של 'לא תלך רכיל בעמך', 'חיים ומוות ביד הלשון', 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו', וכן הלאה אין ספור מקורות, פסוקים וציטוטים שעניינם אחד- פיו של האדם דומה לכלי נשק טעון, דרוך ולא נצור.
אלא שבימים עברו, תפוצת הדיבור של האדם הייתה בסביבתו הקרובה. בכיכר השוק, בעיירה, בסביבתו הגיאוגרפית. ככל שאמצעי תקשורת ההמונים התרבו והשתכללו- כך גם גדלה והתעצמה השפעתה של המילה והדיבור.
החידוש של הדור האחרון, דור האינטרנט והרשתות החברתיות, הוא כפול. גם תפוצת הדיבור, שבהינף מקלדת יש בכוחו להגיע לכמעט כל בית בעולם, והיותר חמור- באנונימיות שלו.
אנשים תמיד דיברו, תמיד פתחו את פיהם, ותמיד כיכר השוק המתה מדיבורים כאלו ואחרים. אלא שבכללי המשחק של פעם היו שהאדם שדיבר הזדהה, ודיבורו עמד במבחן החברה. ברגע שסרח או שינה את כללי המשחק והדיבור- החברה ידעה להטיל עליו את האחריות ולמצות עימו את הדין.
מה שאין כן במציאות חיינו. היכולת ללהג, לרכל, להוציא שם רע, לפגוע, להשמיץ ולהרוס את שמו של אדם, וגם את חייו, כפי שנכחנו השבוע- וכל זה תחת מעטה האנונימיות- היא חידוש רע ומכוער של הדור הזה.
השילוב של יכולת תפוצה רחבה, והאפשרות להגיע לרבבות ולמיליוני אנשים תוך שניות, עם האפשרות להישאר אנונימי- הוא שילוב קטלני.
כללי המשחק השתנו והפכו להיות אכזריים ולא הגונים. אתן דוגמא מעולמי שלי. במשך שנים רבות הגשתי תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, כתבתי בעיתונים ובכלי תקשורת שונים- והנחתי את דעותיי ברשות הרבים, ולשיפוטם של הרבים. הזדהיתי בשמי, וכך עשו גם אלו שהגיבו על דבריי. בין אם הסכימו, בין אם לאו- כללי המשחק היו שכל אחד מהצדדים בשיח הציבורי מזדהה, ומציג את דעתו. כך מתלבנים דברים, כך מנהלים שיח ודיאלוג, ואפילו מחלוקת.
אלא שעם כניסת האינטרנט חשתי בשינוי הרע של כללי המשחק. כתבתי במשך שנים טור שבועי ב ynet כאשר אני מזדהה בשמי ועומד מאחורי דבריי, אך תרבות הטוקבקיסטים, המאפשרת להם להישאר אנונימיים, הוציאה כוחות אפלים ממחשכים. אנשים תחת מעטה האנונימיות הרשו לעצמם לכתוב דברים נוראיים, משתלחים, מגדפים, מחרפים, משמיצים- ואתה ניצב חסר אונים, לא יודע מי בכלל ניצב מולך, ואין לך אפשרות להסביר, לענות ולנהל דיון רציני. כך באינטרנט, כך בפייסבוק, כך ברשתות החברתיות. כללי המשחק השתנו- ולא לטובה.
כמו בטיפול בתאונות הדרכים- השאלה היא רק כמה אנשים חלילה ייהרגו בכביש כזה או אחר עד שיטפלו בבעיה. כך גם בסוגית תיפקודן של הרשתות החברתיות- השאלה היא כמה אנשים עוד יתאבדו, יאבדו את בריאותם, פרנסת ושמם הטוב כשידיהם כבולות- עד שהעולם יבין שלפני שהגולם הזה יחסל את יוצרו- יש לקבוע גם לו- כללי משחק הגונים וראויים, כיאה לכיכר שוק המכבדת את עצמה, את אנשיה, את כבודם וזכותם להביע את דעותיהם בכבוד.
(נשא תשעה)
