השבוע בעזרת נשים: יוכי ברנדס

יוכי ברנדס. סופרת, בת 60, נשואה לעופר ואם ל-4 ילדים.

להיות 'חופשית'

עזבתי את החברה החרדית כדי לחיות חיים של חופש. לא היה דבר שהשתוקקתי אליו יותר מזה. רציתי להחליט בעצמי איך להתלבש, מה ללמוד, עם מי להתחתן, כמה ילדים ללדת, במה לעבוד, וכיו"ב. כבת למשפחת אדמו"רים ידעתי שאם אשאר חרדית, רוב הדברים החשובים בחיי יתנהלו על פי מוסכמות, נורמות ו"פאסט נישט".

מצווה שאת מחוברת אליה

אני מחוברת למצוות יהודיות רבות. התרבות היהודית היא חלק בלתי נפרד מקיומי. אחת האהובות עלי היא אמירת 'מודה אני' ברגע היקיצה. הנהגתי לי אותה כשכתבי את ספרי האחרון 'אדל' ותיארתי את שירת 'מודה אני' ששרה מדי בוקר בתו של הבעל שם טוב. אבל, אני מודה ומתוודה שלפעמים אני קמה בבוקר עם לב חלול ומרגישה שאין בי רצון להודות. אני לא מוכנה להגיד 'מודה אני' על אוטומט.

דיסלקציה

עצלנית. כך קראו לפני 50 שנים לילדה מוכשרת ומהירת הבנה, שלא מכינה שיעורי בית, שהמחברות שלה מקומטות, ששוכחת להביא ספרים, שחולמת בשיעורים, שכותבת בשגיאות איומות, שנכשלת בהכתבות באנגלית ושלא יודעת את לוח הכפל. רק כשנעשיתי מורה ולמדתי לאבחן לקויות למידה, הבנתי שאף פעם לא הייתי עצלנית. שתמיד הייתי חרוצה. אני מפוצצת בלקויות מכל הסוגים והמינים. על רובן התגברתי. אבל חלקן עוד ממררות את חיי. ולמרות הבושה והעמל שהלקויות מסבות לי, אני מודה לקב"ה שברא אותי כפי שאני. המעקפים שאני נאלצת ליצור לעצמי כל חיי כדי ללמוד ולהתקדם מעניקים לי את כוח היצירה. אחרת – לא הייתי סופרת.

ההתמקדות בתרבות היהודית בכתיבה

כשעזבתי את החברה החרדית חשבתי שלא אלמד יותר יהדות. יש בעולם תחומי דעת רבים נוספים שמעניינים אותי. כך האמנתי. אבל ככל שלמדתי והעמקתי במדעי הרוח, הבנתי שהתרבות היהודית היא התחום היחיד שמצית בי אש. היהדות היא הייעוד שלי. שמתי לי למטרה להפוך את התרבות העשירה והמורכבת שלנו לספרות עברית עכשווית, שפותחת חלונות חדשים לכל קוראי הספרים. גם, ובמיוחד, למי שלמדו במערכת החינוך הממלכתית ואינם יודעים כמעט יהדות. יש לי מטרה נוספת וחשובה מאוד: אני תמיד מציגה ביצירתי נקודות מבט אחרות, שונות, שמתבססות על המקורות, אבל מבליטות את הסיפורים של קבוצות בעם ישראל שהפסידו את ההיסטוריה. למשל: בית שאול, בית שמאי, החסידים הראשונים, ובעיקר כמובן הנשים.

הספר שאת הכי גאה בו

אני אוהבת וגאה בכל עשרת ספריי. אבל ל'אדל' יש לי רגש מיוחד. אולי משום שהוא האחרון. אבל גם משום שזה הספר שחיבר אותי למקורות גידולי ויניקתי. לפני פטירתו אבי אמר לי שאני ממשיכה את דרך אבותיי האדמו"רים. והרי הוא יודע שעזבתי את העולם של אבותיי. אבל אבי אמר לי: מה זאת החסידות? היכולת להפוך את היהדות שלנו לסיפורים פשוטים שמושכים את הלב. וזה מה שאת עושה בספרייך ובהרצאותייך. המשפט של אבי נעשה לי צוואה.

4 ב-100

ספרים צריכים להיות שווים לכל נפש. אני מוכנה להרוויח מעט מכתיבתי ולהתפרנס בעיקר מהרצאותיי, ובלבד שעוד ועוד אנשים יקראו אותי. יחד עם זאת, אסור שספר ימותג כמוצר זול. 4 במאה אינו סלוגן מרומם בעיני. הייתי בוחרת בסלוגן שמדגיש את האפשרות של כל אדם להכניס לביתו ספר חדש מדי שבוע או חודש.

דמות מופת מהמקרא

בכל תקופה יש בחיי דמות מופת מקראית אחרת, בהתאם להתמודדויות שאני חווה. כעת, למשל, אני קשורה מאוד ליוסף הצדיק, שנפל וקם כל חייו. הוא הצליח להפוך את הנפילות לשיעורים ויצא אדם יותר חזק. יותר חיובי. יותר אוהב.

על הפרק

אני כותבת כעת תסריט לסרט עלילתי שיביים בעז"ה הבמאי הישראלי אמיל בן שמעון. הסרט מתאר מבפנים את מגוון הזהויות היהודית בחברה הישראלית ומראה שהשוני אמנם יוצר אתגרים, אבל שחרף ההבדלים בינינו, ואולי דווקא בזכותם, אנחנו עם אחד.