13 שנים אחרי שנפצע קשה בלבנון ואשתו התגרשה ממנו – גילה שיש לו בן

לאחר שנפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה אשתו הטריה הגישה לו גט בהפתעה. בינתיים הוא הספיק להיפצע שוב באינתיפאדת ג'נין, לחזור לשרת בצבא, לסיים שני תארים ולגלות שיש לו ילד בן 13 שחשב שאביו נהרג בלבנון. סיפורו הבלתי ייאמן של סא"ל ישראל סימנטוב שמבקש – אל תשכחו את הפצועים. לכבוד יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל

"לכל פצוע יש את המלחמה שלאחר המלחמה, שלעתים היא יותר קשה מהמלחמה שהשתתפת בה, וזה בדיוק מה שקרה לי", אומר לי סא"ל ישראל סימנטוב, שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי – במלחמת לבנון הראשונה כקצין בסיירת צנחנים, אז איבד את רגלו ונפצע ברסיסים בכל גופו, וב-1995 באינתיפאדת ג'נין, שם נפצע בפניו ואיבד את הראייה באחת מעיניו.

כבר, או יותר נכון, רק, 5 שנים שיום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה קיים ומצוין מדי שנה, בי"ז בכסלו. למרבה הבושה, היוזמה הזו לא הגיעה מהממשלה, אלא מתוך פעילות מקומית של בני עקיבא מחוז דרום, בהובלת רכז המחוז, אליעד אברקי, שבזכות פעילותו ותמיכתם של נוספים – אישרה ממשלת ישראל את קיומו של יום הוקרה ממלכתי המוקדש כולו לפצועי מלחמות ישראל ופעולות האיבה.

היתקלות בשדה מוקשים

כמה ימים לפני שישראל סיים קורס קציני חי"ר, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הוא, נשוי טרי אז, ולמרות שאחיו, רמי, נהרג במלחמת ששת הימים, הוא לא העלה על דעתו שעלול לקרות לו משהו במלחמה. "הרי לא כל מי שנכנס למלחמה בהכרח ייפצע או ייהרג", הוא מסביר. "זה יכול לקרות לך גם כשאתה חוצה את הכביש ליד הבית שלך".

"כשאתה נכנס למלחמה אתה לא חושב על הדברים האלה בכלל", הוא ממשיך. "גם אין לך זמן לחשוב על זה, כי אתה בתהליך של כניסה לקרב שהולך ומתמשך, אתה בקרבות קשים, סיזיפיים שאתה רואה בהם מראות מאוד לא פשוטים, וזה לא בדיוק מה שקורה באימונים ומה שלימדו אותך. אימון זה אימון. מאבדים את תחושת הזמן, וגם תחושות העייפות והרעב נעלמות, כי אתה נמצא בתוך תהליך גדול וקשה, ואתה חייב לחתור למגע, לנצח. אתה ודאי לא יכול לחשוב על העניין שאולי תיהרג או תיפצע עכשיו".

בליל שישי, שבוע וחצי אחרי שנכנס ללבנון – ישראל נפצע. "נענו על הציר בואכה לביירות בנגמ"שים וג'יפים. אחד מהחבר'ה שלנו עצר שורה של נגמ"שים לרגע אחד וירד להטיל את מימיו בצד. תוך כדי ההליכה, הוא חדר לתוך שדה מוקשים נגד אדם והתרומם באוויר. המ"פ רץ להוציא אותו והתרומם גם הוא, הסמ"פ אחריו, אני הייתי הבא בתור, ואחריי עוד ארבעה אנשים. בשדה המוקשים הזה נפגעו שמונה אנשים; ארבעה נהרגו וארבעה נפצעו קשה, ואני בתוכם".

ברגעים הראשונים שלאחר הפיצוץ האדיר הוא לא חש בכלום, מלבד חום אדיר בגופו ועלטה כבדה, כאילו כל רעשי המלחמה מסביבו הלכו והתרחקו ממנו. לפתע שמע בעוצמות אדירות מסוקים, שהגיעו לחלץ את הנפגעים, שאון שהופיע ונמוג לסירוגין. לפני שאיבד את ההכרה רצו מול עיניו זכרונות ילדות עלומים, עד שהייתה דממה.

 

 

 

"מדברים על אלו שמתים ובדמם ובמותם ציוו לנו את החיים, ויש את החיים, שגם הם גיבורים, והפצועים הם בין הפטיש לסדן. דווקא לפצוע צריך לתת את הכבוד הראוי כי הוא שורד והוא נתן את נשמתו וחלקים מגופו למדינה"

ביקור בעולם הבא

ישראל היה בטוח שהוא נמצא בעולם הבא כשהתעורר למקום לבן ושקט וראה דמות בעלת ראש גדול במיוחד רוכנת מעליו, ראש שהזכיר לו את גופות האויב שהיו מפוזרות לצד הדרך בלבנון כשראשיהן מנופחים.

ישראל: "כשראיתי את הראש הזה מתקרב ומתחיל לצעוק ולדבר אליי, שואל איך קוראים לי, הבנתי שזו הכניסה לעולם הבא, אז התחלתי לגמגם את שמי – 'יש.. יש… ישראל'. הראש הזה מאוד שמח, ולידו ראיתי עוד ראש ושניהם מחייכים וצועקים – 'ישראל מה?', אבל לא אמרתי להם מה שם המשפחה שלי כי התחלתי לפחד מכל הקטע הזה", הוא מתאר. "למעשה, הרגע הזה היה בבית החולים רמב"ם כשהייתי אחרי הניתוח ומי שרכן מעליי היו הרופאים שבדקו אם חזרתי להכרה".

לקח לו זמן להבין שהוא חי, והרגע שבו הבין זאת מצמרר אותו עד היום. בחדר ההתאוששות החל להתעורר למשמע רחש של אנשים סביבו. כשפקח את עיניו, הטשטוש החל להתבהר, והוא הבחין בילדה קטנה הממהרת לכיוונו, שואלת: 'חייל, אתה רוצה שחמט או דמקה?'.

"אמרתי לעצמי – ישראל, הילדה הזו מדברת אליך, זה סימן שאתה חי", הוא נזכר בהתרגשות. "ראיתי שהילדה מתאכזבת שאני לא עונה לה, כי הייתי מחובר לזונדה. פתאום ראיתי את אבא שלי, והוא אמר לילדה משהו באוזן, ואז היא חזרה אלי באכזבה ואמרה – 'טוב, חייל, אני אניח פרח ואחזור'. זאת הייתה ההתעוררות הראשונה שלי שהבנתי בה שאני בין החיים ולא בין המתים".

גט בהפתעה

לאחר מספר ימים ישראל הבין את חומרת הפציעה הקשה שעבר – הוא היה קשור ברצועות למיטה, עם כוויות ורסיסים בגופו, כשהוא לא מצליח להזיז את רגלו והלסת שלו מרוסקת, כך שהיו מאכילים אותו באוכל נוזלי בלבד.

בתוך ההתמודדות והניסיון להחלים, חטף ישראל מכה נוספת. אשתו הטריה הגיעה לשיקום לבקר אותו לאחר שנפצע. לאחר מבט קצר בישראל פנתה לרופא הנדהם ואמרה – 'סליחה, זה לא הבן אדם שהתחתנתי איתו'. לא עברו שלושה חודשים, והגיעה לחדרו של ישראל בבית החולים משלחת, ובתוכה שמחה הולצברג, שכונה 'אבי הפצועים'.

"זו 'המתנה' הראשונה שקיבלתי בתור פצוע", אומר ישראל בציניות. "שמחה אמר לי – 'אל תדאג, אנחנו לא נוטשים אותך לרגע', ואז הביאו לי מסמכים. הייתי רגיל שמביאים לי מסמכים בבית החולים, אבל אלו היו מסמכים שונים – הכנה לגט. לדעתי הייתי הפצוע היחיד במדינת ישראל שיצא מהשיקום גרוש".

זה הפתיע אותך?

"וואו, איזו הפתעה זו הייתה. עד היום אני מופתע מזה שהיא נטשה אותי במצב כזה. אני עדיין מאוד פגוע ועברו כבר המון שנים מאז", הוא משיב.

"הייתי רגיל שמביאים לי מסמכים בבית החולים, אבל אלו היו מסמכים שונים – הכנה לגט. לדעתי הייתי הפצוע היחיד במדינת ישראל שיצא מהשיקום גרוש"

למרות הכל, ישראל החליט לקום על רגליו ולהשתקם. לקח לו זמן לקבל את ההחלטה הזו, שהגיעה בעקבות שני מקרים שטלטלו אותו. הוא מסביר: "כששכבתי בשיקום שכב על ידי עוד בחור משייטת 13 שהיה פגוע בצורה חזקה מאוד. היינו עם פציעות קשות מאוד, תחת כדורים וסמי הרגעה, ולפעמים דיברנו בינינו בלילה. הייתי יושב בלילה על המיטה ואומר לעצמי – 'ישראל, אתה עכשיו הולך לצאת מכאן נכה. זה לא משנה שאתה נכה צה"ל, יש מלא נכים במדינה. מי בכלל יידע שהיית צנחן?'. החבר'ה שהיו איתי בחדר היו שומעים אותי, והלוחם הזה משייטת 13 אמר לי – 'ישראל, אתה אדם חזק, אין סיכוי שאתה לא יוצא מזה'. בוקר אחד ראיתי שהמיטה שלו ריקה. שאלתי איפה הוא, ואף אחד לא דיבר. מסתבר שהוא נפטר לקראת הבוקר. מבחינתי זו הייתה הצוואה שלו אליי, לקום כמה שיותר מהר.

"עוד רגע שטלטל אותי היה באחד מסופי השבוע, כשההורים שלי הביאו אותי למושב, להרגיש קצת את הבית. שמעתי את אמא שלי אומרת לאבא שלי- 'כל המושב מדבר על זה, כולם יודעים על הגירושים', להתגרש אז זו הייתה סטיגמה מאוד לא טובה. היא גם אמרה לו – 'יש לנו בן שהוא נכה לכל החיים, הילד גמור'. אבא שלי התרגז עליה – 'מי קבע שהילד גמור?', כששמעתי את זה החלטתי שאני קם כמה שיותר מהר על הרגליים. אחרי 3-4 שנים כבר התחלתי ללכת", הוא מתאר.

פתאום יש לך בן

אחרי השיקום, עם פרוטזה ברגל, שברים וכוויות חמורות, הוא חזר לשרת שירות צבאי מלא, וב-1995 נפצע מאבן באינתיפאדת ג'נין, שפגעה באחת מעיניו, ומאז הוא מסתובב עם רטייה על העין הזו. לאחר שיקום של חצי שנה מהפציעה הזו, הוא פגש את הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, בכנס של הצנחנים, ששאל במה אפשר לסייע לישראל. "יש לי איזה חלום שאולי אפשר להגשים אותו – אני רוצה לחזור בפעם השלישית לשרת בצבא", ישראל השיב לרמטכ"ל. לא עברו יומיים וישראל חזר לשרת בצבא והשתתף במלחמות ובמבצעים בגזרה הצפונית והדרומית. כיום הוא משרת תל השומר, ובין היתר מגיע להדרכות בבסיסים השונים ומעביר הרצאות לחיילי צה"ל.

אבל הסיפור הבלתי נתפס של ישראל עוד לא נגמר כאן. בהתעקשות האופיינית לו, החליט לאחר הפציעה השניה שילמד תואר באוניברסיטה. בסביבתו לא חשבו שהוא מסוגל לכך. "היו לי כל מיני תמונות סוריאליסטיות מלבנון. הדבר הזה דיי השפיע עליי. אמרו לי שחבל, כדאי להשקיע את הכסף בדברים אחרים, אבל החלטתי שאני הולך ללמוד ולא יעזור לאף אחד".

ישראל סיים שני תארים באוניברסיטת תל אביב הצטיינות, בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובמדיניות ציבורית. את ההצלחה הוא זוקף לזכותם של אנשים שסייעו לו בלימודיו, ביניהם פרופסור שמחה גולדין, אביו של החייל החטוף סגן הדר גולדין.

באחד מהימים, פגש בסטודנטית שסייעה לו בלימודים ממררת בבכי, ומסרבת לספר מדוע. חוסר האונים שלה עורר בישראל, לראשונה, 13 שנים לאחר הפציעה הראשונה שלו, רצון לשתף במשהו שהוא לא סיפר לאף אחד עד הרגע ההוא.

ישראל: "אמרתי לה – 'בת הזוג שהגישה לי גט בשלב הכי קשה בחיי, כנראה הייתה בחודשיי ההיריון הראשונים שלה, ונולד ילד שאף פעם לא ראיתי אותו'", הוא מתאר. "לא סיפרתי את זה מעולם לאף אדם, והיא הייתה בהלם. מסתבר שבבניין שהסטודנטית הזו גרה בו, מתגוררת בקומת הקרקע בת הזוג שלי לשעבר עם ילד שסיפרו לו כל השנים שאביו נהרג בלבנון, ומסתבר שזה אכן הילד שלי. בגיל 13 וחצי הילד קיבל אבא חי שהוא בכלל לא ידע על קיומו, ואני קיבלתי ילד שבכלל לא ידעתי עליו, רק במעורפל".

לאחר שנוצר קשר ראשוני בין ישראל לבנו, הבן החליט לעבור לגור עם אביו בגיל 14, והמשיך את דרכו כשהתגייס לגדוד 101 והפך למ"פ בצנחנים. בהמשך ישראל התחתן בשנית, ובנו הקטן התגייס גם הוא לגדוד 101, והסב לו גאווה נוספת.

"מסתבר שלבת הזוג שלי לשעבר יש ילד שסיפרו לו כל השנים שאביו נהרג בלבנון, הילד שלי. בגיל 13 וחצי הילד קיבל אבא חי שהוא בכלל לא ידע על קיומו, ואני קיבלתי ילד שבכלל לא ידעתי עליו"

שכחו את הפצועים

ישראל מסכם: "אני חי את הסיפור שלי בכל רגע. המחשבה כיצד ייתכן שעבר עלי דבר כזה ושרדתי הכל תמיד מהדהדת, אבל בדיעבד, כל מה שעבר עליי יותר חיזק אותי בחיים".

הרגשת 'נכה' כמו שחששת?

"הפציעה שלי מאוד קשה, ויש את ההלם הראשוני כשאני מוריד את משקפי השמש ורואים את הרטייה, ויש את הצליעה והפרוטזה, אבל אני לא רואה את עצמי כמוגבל אז לא מתייחסים אלי כמוגבל. אף פעם אף אחד לא נתן לי להרגיש שאני נכה, נכות או פציעה זה מה שאתה משדר לסביבה", הוא משיב.

כאח שכול, הרגשת הבדל בין היחס אליך כפצוע לעומת היחס שקיבל אחיך שנהרג?

"בוודאי", עונה ישראל. "כל הזמן מדברים על אלו שמתים ובדמם ובמותם ציוו לנו את החיים, ויש את אלה שהם חיים וגם הם גיבורים, והפצועים הם בין הפטיש לסדן. יום ההוקרה לפצועים נפל עלי כרעם ביום בהיר. מאוד תמוה בעיניי שנזכרו רק לפני 5 שנים לעשות את זה. פתאום נזכרו שיש פצועים. עד לפני 5 שנים כאילו לא היו פצועים בצבא, כאילו לא היו מלחמות. דווקא לפצוע צריך לתת את הכבוד הראוי ואת ההערכה הראויה כי הוא שורד והוא נתן את נשמתו וחלקים מגופו למדינה. זו תחושה שאנחנו מתהלכים איתה שנים. בכל פעם אני צריך להזכיר למח"ט שנואם בטקסים להוסיף גם את הפצועים לנאום שלו. ככה זה צריך להיות? איפה הפצועים? לא מובן לי למה זה נשכח והגיע לידי מצב כזה.

"בעבר היה יותר כבוד לפצועים, היום אין. היום צמצמו את התו של נכה צה"ל למין כרטיס אשראי קטנצ'יק. אתה לא יכול להבדיל בין נכה צה"ל לנכה של ביטוח לאומי. אפילו אם אתה עומד בתור לאיזה מקום ואתה מראה שאתה נכה עם כסא גלגלים, מה שלמשל לי יש בתעודה, 'ללא עמידה בתור' – אנשים מתרעמים וצועקים מאחור 'מה, גם אני נכה'. זה מראה את הזלזול של החברה בפצועים היום, וזה נהיה יותר גרוע. לפחות יום ההוקרה לנכי צה"ל זה סוג של פיצוי – שיזכרו שיש כאן פצועים", הוא אומר.

מוטב מאוחר מלעולם לא.

(פורסם בכסלו תש"פ)