מערכת שבתון
תפילה/הרב אילעאי עופרן
אני מאלו הנוטים לחשוב שרוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, דומות להפליא לאתגרי הדורות הקודמים, וחביבה עלי הנחייתו של החכם באדם שלא לומר "שהימים הראשונים היו טובים מאלה". ולמרות זאת נראה לי שמעולם לא היה מצבנו כה קשה – התפילה, זו הקבועה והיומיומית, זו שההלכה שבידינו דורשת להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום, פשוט הולכת וגוססת.
יעידו על כך בתי הכנסת הרבים הפועלים רק בשבתות, ובתי הכנסת הרבים לא פחות שבימי חול מגרדים בקושי מניין אומרי קדיש ופנסיונרים. תעיד על כך העובדה, שחלק גדול מקוראי המאמר הזה, יקראו אותו כנראה בזמן התפילה יחד עם עוד אינספור עלוני השבת שנועדו במובן מסוים, להפיג את ה"שעמום" שבשעתיים של תפילה. שעתיים שעבור רוב באי בית הכנסת הן הזמן היחיד בשבוע שבו הם פוקדים אותו. יעידו על כך התינוקות הקטנטנים שהובאו לבית הכנסת בשבת בבוקר במטרה מוצהרת "לתת לאמא לישון", מתוך מחשבה כנה שמבין שתי ההפרעות האפשריות ההפרעה לתפילה היא הפחות חמורה.
אם מישהו מבחוץ, חייזר או תייר, היה נוחת בבתי הכנסת שלנו בכל מועד בשנה (מלבד אולי יום כיפור או יום העצמאות), היינו מתקשים לשכנע אותו שמה שהוא רואה מול עיניו זו "תפילה". רעש הדיבורים, ערימות העיתונים וצעקות הילדים, היו גורמים לו לחשוב שמדובר במשהו אחר לגמרי.
רוב המורים, הרבנים והמנהלים שפגשתי (ואני בתוכם) עומדים נבוכים נוכח הסוגיה הזו – לכולם ברור שמערכת חינוכית דתית אינה יכולה להרשות לעצמה שלא לדרוש ולאכוף את נושא התפילה, אך לכולם גם ברור היטב שככה אי אפשר להמשיך. ה"נוער", שזה שם הקוד שבו מבוגרים דתיים משתמשים כשהם מדברים על הבעיות של עצמם, לא "מתחבר" לתפילה, ודאי לא לכזו שמתפללים 3 פעמים ביום.
פעם, לפני דור, שניים או אפילו שלושה, ציות, נאמנות ומחוייבות גם כלפי מה שאיני מתחבר אליו, היו השפה התרבותית לא רק של התפילה ושל העולם הדתי אלא של מרחבי החיים כולם. אנשים התחתנו עם מי ששידכו להם ולאו דווקא עם מי שאהבו, עבדו בעסק המשפחתי ולאו דווקא במקצוע שעליו חלמו והתגייסו ליחידה שאליה שלח אותם קצין המיון בבקו"ם ולא לזו שבה רצו לשרת.
אנחנו, בניגוד לדורות קודמים, מבקשים חיבור ואהבה עמוקה לבני ובנות הזוג שלנו. המקצוע שעובר במשפחה מדור לדור פינה את מקומו לזה שמעניין אותי ומביא אותי למימוש עצמי, ואפילו בצבא יש כבר שאלון העדפות, וראיון אישי, ו"איפה תרצה לשרת?". אדם שגדל בעולם שבו בכל תחום מעודדים אותו לבקש חיבור וזיקה, קרבה ומימוש, סביר שיחפש כך גם במרחב הדתי. בשום מרחב של חייו לא הרגילו אותו לתנועה של צייתנות מוחלטת.
גם הקושי לחוש חיבור בתפילה יומיומית אינו תופעה חדשה. כבר אמר התנא ר' אליעזר הגדול ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". אלא שחז"ל ניסו להתמודד עם התסכול שבמלמול יומיומי של טקסט שלא בהכרח מדבר אלי. הם הוסיפו לתפילה שירים – "פסוקי דזימרא" ו"שירת הים", "ברכת השיר" ו"שיר של יום" – כל אלו אינם חלק מהתפילה עצמה, אלא ניסיון להוסיף לה ממד של חיבור וחוויה דרך שיר וזמר. את המחסור בתחנונים שתיאר ר' אליעזר, פתרו חז"ל על ידי קביעת ה"תחנון" בתום תפילת העמידה, ואת האווירה הייחודית של שבת ניסו לתבל דרך הרננות והפיוטים של קבלת שבת.
אך מה עשתה מסורת הדורות לכל אלו? עם השנים הפכו כל אלו למלמולים שתכליתם לסמן וי או לצאת ידי חובה. "לכו נרננה" הפך ל"לכו נמלמלה" ו"שירת הים" כבר מזמן אינה זמר הלל קולח אלא מלמול קשה כקריעת ים סוף. באמירת ה"תחנון" הארוך בשני וחמישי אין הרבה תחינה לה', מלבד התחנונים שהקטע הארוך כל כך יגמר כבר. אותן תוספות שנועדו לשמור על התפילה מחסרונותיה, הפכו לאתגרים הכי גדולים שאיתם היא מתמודדת. אפילו מצווה כ"קריאת שמע" הפכה מ"קריאה" בקול בראש חוצות, לעוד "קריאה" ממלמלת מהסידור.
אני מרבה להתפלל במוסדות חינוך – מכינות, ישיבות ובתי ספר, מנייני ילדים ותנועות נוער, וכל פעם מחדש חורה לי מאד. המצב גרוע ומדאיג וחוששני שאנו מתקרבים לדילמה מטרידה מאין כמותה – אם יחול שינוי משמעותי בנוסח, באופי או במנהגי התפילה שלנו, אנחנו עלולים חלילה לאבד מסורת יהודית חשובה ועתיקה. אך באופן פרדוקסלי, אם לא יחול שינוי משמעותי כזה בדחיפות, אנחנו עלולים חלילה לאבד את אותה מסורת יהודית חשובה ועתיקה.
אין פתרונות קסם, אך הנחת הנושא על השולחן והנכונות לדון בו בכובד ראש, זה שלב חשוב בדרך. הכנס המתוכנן הוא צעד חשוב בכיוון.
(משפטים תשפ)
