אביחי טבקתחייתו של הטושלנט: לא מעט בדיחות נכתבו ונאמרו על מאכלי אשכנז, המאכלים העיסתיים והרוטטים שנחשבים לתפלים ומיושנים. אז איך קרה שהחיבה שרכשו דורות ההורים למאכלים הללו, כוכבי הסעודה השלישית, עברה גם לדורות הצעירים, והמעדניות שנפתחו בזו אחר זו הפכו למקום בילוי של ממש? צא וטעם
אחד הרגעים הקסומים בעיניי כשהייתי ילד, עניין של 20-30 שנים, היה בכל שבת בצהריים כשהייתי הולך עם אבא שלי לבית הכנסת לתפילת מנחה ונשאר איתו ועם המבוגרים לסעודה שלישית, "שאלשידעס", בבית הכסת 'אוהל אברהם' בבני ברק, לסעודה של קרקרים, חומוס ומלפפונים חמוצים. אבל השיא היה כשבכל שבת, תמיד באיחור אופנתי של כמה דקות אחרי שכולם כבר ישבו לאכול, הגבאי המיתולוגי היה מוציא מהמטבח הקטן שבאחורי בית הכנסת צלחות עמוסות בדגים מלוחים, 'הערינג' ודגי לקרדה מעושנים.
עבורי, ילד בן 5-6, זו היתה חוויה מצחינה ואפילו קצת דוחה, אבל לא יכולתי שלא להתרשם מקריאות ההתפעלות שזכו להן אותן חתיכות דג רופסות מפיותיהן של עשרות גברים מבוגרים שהיללו ושיבחו אותן כאילו היו מעדני מלך.
באותן שנים, לא יכולתי להעלות בדעתי שיום אחד, המאכל הזה, שנדמה היה ששמור במיוחד לדור אחר, דור הולך ונעלם, יחזור ואפילו יהפוך להיות 'אופנתי', ולא רק שצעירים ימשיכו לאכול אותו, אלא שאני עצמי אהיה חבר גאה ב"קידוש קלאב" הקהילתי. ומי חלם שאכילת קערת טשולנט מהבילה תהפוך ליעד בילוי לגיטימי עבור צעירים רבים, עד כדי שהם ממש יבססו את הבילוי של לילות חמישי בנסיון למצוא את המעדנייה החדשה והמגניבה ביותר? (ומתי מעדניה הפכה ל'מגניבה'?).
ימי חמישי בבני ברק
אז איך הפכו הדג המלוח, הטשולנט והקיגל להיות שוב האוכל הכי "חם" במגזר הדתי, ואפילו בכלל?
"במשך הרבה שנים, האוכל היהודי המזרח אירופאי היה מזוהה בעיקר עם 'ההורים שלנו', המפד"לניקים של פעם עם השפמים, אבל אולי מאז שעלתה לאוויר הסדרה 'שטיסל', וצעירים רבים, דתיים וחילוניים כאחד, נחשפו לתרבות הזו של אכילת הטשולנט במעדניות החרדיות ב'ליל שישי', פתאום האוכל המזרח אירופאי זכה לעדנה, ומאז אפשר לראות צעירים רבים שנוסעים בימי חמישי בערב לבני ברק ולירושלים על מנת לטעום מהמעדן המלוח", מסביר אוריאל שרינגטון, חובב מושבע של הז'אנר, אותו אני פוגש בסיור שערכתי לצורך הכתבה.
"פעם, אנשים הכירו בעיקר את דגי המלוח של מעדני זהבה בבני ברק ואת הקיגל של 'כהן חמוצים' בשוק מחנה יהודה בירושלים", הוא ממשיך, "אבל מאז התרבו מאוד המעדניות, כשהיום ישנן לא מעט מעדניות מזרח אירופאיות שפונות במיוחד לבני המגזר הדתי ונמצאות במקומות שבעבר לא חלמו שייפתחו בהם מעדניות מסוג זה, כמו בגבעת שמואל, מושב נחלים ולא מעט יישובים ביהודה ושומרון, שם לכל ישוב שמכבד את עצמו יש את המאכער שמוכר טשולנט בסירי ענק עד לשעות הקטנות של הלילה", מוסיף שרינגטון.
"היום ישנן לא מעט מעדניות מזרח אירופאיות שפונות במיוחד לבני המגזר הדתי ונמצאות במקומות שבעבר לא חלמו שייפתחו בהם מעדניות מסוג זה, כמו בגב"ש, מושב נחלים ובלא מעט יישובים ביהודה ושומרון"
גאלע ועישון דגים
אחת המעדניות הבולטות והמוכרות ביותר היום במגזר הדתי היא "זלדה" שנפתחה בגבעת שמואל לפני פחות משנה ומאז מרכזת אליה מאות סועדים וקונים מדי שבוע.
"'זלדה' הוקמה במטרה להביא את סצנת האוכל היהודי-מזרח אירופאי לקהל הדתי ומאז שפתחנו אנחנו מופתעים לגלות כל פעם מחדש את ה'וויב' המיוחד שמתרחש כאן בימי חמישי בערב, סביב קערות הטשולנט והדגים", מספר דני לאופר, בעלים משותף במקום. "אנשים באים בשביל הטשולנט וחוזרים בשביל החוויה. יש כנראה משהו מיוחד בהתכנסות הזו סביב האוכל שאכלו הסבא והסבתא שלנו, שמסירה את המחיצות וגורמת לבני נוער לשבת סביב אותו שולחן עם סועדים בני 50 ו-60, ולדתיים וחילוניים זרים לפתוח בשיחה פתוחה על 'גאַלע' (רגל קרושה, א.ט) ועישון דגים".
את האוכלוסייה שמגיעה לבלות במקום מאפיין דני בעיקר לפני השעות השונות בהן הם מגיעים למקום. "הראשונים שבאים למעדנייה, כבר בשעות הצהריים הם בעיקר האוכלוסייה המבוגרת יותר, שכחלק מהקניות וההכנות השגרתיות שלהם לשבת עוצרים פה בשביל השלמות של סלטים מיוחדים ואוכל מסורתי.
"אחריהם, בשעות הערב המוקדמות יותר, מגיעים בני ה-40, בדרך כלל בקבוצות של כמה זוגות, שמסכמים את השבוע על צלחת טשולנט וכוס בירה בכיף, במקום לשבת בבית קפה בנאלי. ככל שהשעות חולפות, ניתן לראות שגיל הסועדים יורד ובתשע-עשר בלילה אלו שמגיעים הם סטודנטים, ואפילו 'מכיניסטים' ובנות שרות שמכאן ממשיכים למסיבות אחרות. אחרי חצות כבר מגיעים החניכים והמדריכים מבני עקיבא, שבאים לכאן לסגור את הערב אחרי פעילות כזו או אחרת".
"יש משהו מיוחד בהתכנסות סביב האוכל שאכלו הסבא והסבתא שלנו, שמסירה את המחיצות וגורמת לבני נוער לשבת סביב אותו שולחן עם סועדים בני 50 ו-60"
בגלל הטלויזיה
מי שעוד מכירה היטב את ההתעוררות ל"אוכל היהודי" היא דבי סילמן, אשת תקשורת דתיה שבין שלל עיסוקיה מארגנת ומובילה גם סיורי תרבות קולינריים בבני ברק.
"אין ספק שבשנתיים האחרונות חלה עליה עצומה בביקוש לסיורי תרבות יהודית קולינרית בריכוזים החרדיים, שם התופעה קיימת ונפוצה כבר שנים רבות", אומרת סילמן.
"לא מעט קבוצות וקהילות, מכל המגזרים, פונות על מנת להכיר ולפגוש בטעמים ובאווירה המיוחדת שמתרחשת בבני ברק בלילות חמישי. כשאני מגיעה איתם למאפיות הבני-ברקיות המוכרות או למעדניות, בהתחלה הם מעט נרתעים מהצלחות שמוגשות להם לשולחן, אבל מהר מאוד, ועם קצת "אומץ", המבקרים מתלהבים דווקא מהמטעמים הכי פחות מוכרים לחיך הישראלי המודרני – והם מאמצים בחום את החמין, קיגל האטריות ואפילו את הגאַלע והגפילטע פיש שמגישים להם", היא מספרת.
גם סילמן הבחינה בעלייה הגדולה בביקוש מצד בני המגזר הדתי ואף החילוני לאוכל המיוחד והשונה, והיא מציעה הסבר מעניין לתופעה.
לדעתה, לסרטים וסדרות הטלוויזיה שחשפו את ההוויה החרדית יש חלק גדול בהתעוררות, כשהיא מונה את "החצר", "שבאבניקים" ומעל הכל את "שטיסל" ככאלו שהביאו את הרחוב והאוכל החרדי-אירופאי אל מרכז הציבוריות הישראלית, העניקו קסם מיוחד ואפשרו לתופעה להתפתח לממדים בהם היא קיימת היום.
"בנוסף, ישנה גם תופעה של סלבס שחוזרים בתשובה. קורין גדעון שהתחתנה עם חילי, יוצא המגזר החרדי ומתחזקת, עדן הראל ועודד מנשה, לינור אברג'יל, איה קרמרמן ועוד. החזרה שלהם למקורות מעוררות גם היא את הסקרנות לכל מה שכוללת החברה החרדית – והאוכל מאפשר לאנשים להתקרב אל המגזר, בלי החשש שיש לחלקם מ'הדתה' וחזרה בתשובה", היא מוסיפה.
"בתכניות בישול כמעט אף פעם לא תראה מישהו שמגיש מנה של קרעפאלך, קישקע או קציצות דגים גפילטע פיש בטלוויזיה. אתה אומר – איפה האוכל שאני מכיר מהבית, מסבתא?"
זווית נוספת אותה אפשר לציין בהקשר זה, הן תוכניות האוכל הממלאות את המסכים בכל הערוצים.
במובן מסוים, דווקא הופעתם של "המאכלים של אמא" בלב הפריים טיים, הגבירו את הבולטות של המאכלים המרוקאים, הטוניסאים ושאר מאכלי עדות המזרח, תופעה שיצרה רצון גם בקרב בני עדות אשכנז להכיר טוב יותר את האוכל עליו גדלו ההורים והסבים והסבתות שלהם.
"כמעט מדי ערב אתה רואה את המתחרים והשופטים בתכנית 'מאסטר שף' ודומותיה מכינים ומתענגים על מאכלים שהפכו כבר לישראליים לכל דבר אבל בעצם המקור שלהם הוא מארצות המזרח, בואכה המטבח הערבי, אבל אתה כמעט אף פעם לא תראה מישהו שמגיש מנה של קרעפאלך, קישקע או קציצות דגים גפילטע פיש בטלוויזיה. אתה רואה את זה בטלויזיה ואומר – איפה אני? איפה האוכל שאני מכיר מהבית, מסעודות החג שסבתא היתה מבשלת? ואז אתה מבין – הנה, זה פה וזה קיים במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית, ואנשים מגיעים לטעום את המאכלים המיוחדים של המטבח הפולני או ההונגרי ועל הדרך גם קונים עוד ומביאים לחברים ולמשפחה כתוספת לשולחן השבת", מסביר שרינגטון.
קודם תמונה
ויש גם את האינסטגרם. האפליקציה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות על חשבון אחותה הגדולה – פייסבוק, מקדשת קודם כל את הוויזואליה והתמונה על פני הטקסט והמילים, ומסתבר שלא מעט בלייני־יידישקייט, כמו שקוראת להם סילמן, נותנים בפלטפורמה הזו במה מכובדת גם לתרבות החדשה-ישנה.
גם דני לאופר מה'זלדה' מאשר את הדברים, "אנחנו יכולים לראות שרבים מהסועדים, במיוחד הצעירים יותר, קודם כל דואגים לצלם את המנות שלהם, לתייג אותנו ולהעלות לאינסטגרם שלהם, לפני שהם לוקחים חלה ומזלג וטועמים. כנראה שמה שפעם היה נחשב קצת מביך ומרתיע – הפך היום לדבר מקובל ואפילו שיקי ואופנתי".
מה שבטוח, אם אפשר לסכם את התופעה, בחזרה הזו אל המקורות יש משהו מעודד וחשוב. אז נכון, האוכל המזרח אירופאי לא נחשב להכי דיאטטי, ולא תמיד נראה מזמין ואסתטי במיוחד. זה גם לא משנה אם התופעה הזו התרחשה כתוצאה עקיפה מתוכניות הבישול או באופן ישיר מסדרות הטלוויזיה המציצות לעולם החרדי, אבל כשפתאום בשבת בבוקר יש לי נושא ארוך לשיחה עם סבתא על "איך היה פעם", כשלפנינו מונחת צלחת עמוסה של דג מלוח, מלא בשמן ובצל קצוץ – זה שווה את הכל.
