"סגרתי את החלונות כדי שלא אקפוץ מהם". דיכאון אחרי לידה – איך זה מרגיש?

בעצב תלדי: זה עניין של חיים ומוות: כמה נשים אמיצות ומיוחדות, הסכימו לפתוח את ליבן, להתראיין בשמותיהן – כי אין להן במה להתבייש, ולשתף בהתמודדות שלהן עם המחלה הכה שברירית ונפוצה שלא מספיק שמעתם עליה: דיכאון אחרי לידה

דיכאון הוא מחלה כמעט מושתקת, אך מאוד שכיחה בעידן בו אנו חיים. אלפי מרשמים ניתנים מידי יום, נפתחות עוד ועוד מחלקות בבתי חולים ובקהילה והמודעות לנושא גוברת יותר ויותר. אך, משום מה, 'דיכאון אחרי לידה' עדיין נותר סמוי ואישי, לא מדובר ומלא בבושה מצד האם הטריה ומשפחתה.

ונסה יצהרי היא בת 31, נשואה ולה שלוש בנות, העובדת כמורה לחינוך מיוחד וכסופרת. אצלה זה התפרץ דווקא אחרי הלידה של בתה השנייה, עקב פגיעה ממושכת שחוותה מקרוב משפחה. בגילוי אמיץ וכואב, היא חושפת:

"ההתפרצות של הדיכאון שלי הייתה אחרי הלידה של אדל, הבת השנייה שלי, בעקבות התעללות נפשית ופגיעה מינית שחוויתי בעבר מצד אחד מבני משפחתי. אני מגיעה מבית דתי, חם ואוהב ולעולם לא דמיינתי שאצטרך לעבור דבר שכזה. הייתי בחורה צעירה, והדבר נמשך במשך זמן רב עד שהעזתי לפתוח את זה, לקבל טיפול ראוי ולהשתקם מהמקרה הנוראי", היא מספרת, וממשיכה לשתף:

"לקראת הלידה השנייה של הבת שלי, הייתי בהתרגשות עצומה. הרגשתי שהצלחתי להשתקם מהתקיפה שעברתי והייתי כל כולי בהריון הזה. הייתי מאושרת כל כך על הילדה החדשה שבדרך והצלחתי לעמוד בעומס ובלחץ גדול שהיה לי בלימודים – הייתי בתואר הראשון ללימודי חינוך מיוחד, והיו לי משימות ומבחנים רבים ולא דחיתי אפילו לא אחד. הייתי תלמידה מצטיינת והרגשתי שהדברים הולכים לי בצורה טובה".

אך, לאחר הלידה, חלה החמרה במצב הרוח של ונסה. מאישה מלאת שמחת חיים, היא נהפכה להיות כעוסה וקודרת. היא מתארת את התחושות:

"חודש לאחר הלידה של אדל, הרגשתי שחיי השתנו. הייתי במצוקה מאוד גדולה. לא ישנתי בלילה, הייתי כל הזמן עצבנית וכאובה. הרגשתי ששמחת החיים שלי נעלמה ושאני מתמודדת לבד עם הכל. הייתי מתעצבנת על בעלי על שהוא מצליח להמשיך בחייו, להיפגש עם חברים – בזמן שאני קמלה ונובלת. הרגשתי שאף אחד לא יודע מה עובר עליי ולא מצליח להבין את המצוקה בה אני נמצאת. הרגשתי שאני רוצה לברוח ולהיעלם, אך לא יכולתי לברוח מעצמי. הבנות שלי היו הסיבה שנשארתי בחיים".

 

 

 

 

הרגשתי שאף אחד לא יודע מה עובר עליי ולא מצליח להבין את המצוקה בה אני נמצאת. הבנות שלי היו הסיבה שנשארתי בחיים

מלחמה על החיים

כמו ונסה, אף אחד בסביבתה, לא העלה על דעתו שמדובר בדיכאון. ציפו שזה יעבור לה, שהיא תעשה ספורט, תאכל בריא ותסתובב באוויר הצח – וזה יעבור, אך כלום לא הועיל.

ונסה: "הרגשתי כל הזמן שיש חור שחור שלא עוזב אותי. הייתה לי תחושת אשמה גדולה על המצב אליו הגעתי; הרגשתי שאני אמא רעה – בשביל מה הבאתי לעולם את הבנות שלי אם אני לא יכולה להיות שם בשבילן? הרגשתי שאני אישה לא מספיק טובה, שאני רק מתעצבנת על בעלי שהוא מצידו עוזר ותומך בי".

לפני כשבע שנים, אז אדל נולדה, המודעות לכך שדיכאון יכול להתפרץ אחרי לידה לא הייתה שכיחה כמו היום. כשונסה הבינה שהמצב חמור, היא החליטה לנסוע למיון אשפוז פסיכיאטרי, בליווי חברתה: "הייתי מגיעה למיון, בוכה ומבקשת עזרה,  שיתמכו בי. הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד עם הכאב הזה שאני נושאת. שוחחתי שם עם פסיכיאטרית שליוותה אותי לאורך התקופה. לא הסכמתי לקחת כדורים, כי לא ידעתי איך זה ישפיע עליי וחששתי מכך", היא נזכרת בכאב.

תוך ניסיונות מרובים למצוא את הטיפול הנכון שיעזור לה, הבינה ונסה שאין לה אופציה אחרת מלבד להילחם על חייה.

ונסה: "נסענו יחד ברכב, אימי ואני, נסיעה ארוכה. כל הדרך בהיתי בחלון והייתי באפיסת כוחות. אני זוכרת את מילותיה של אימי: 'ונסה, את חייבת להילחם על חייך. אם משהו יקרה לך, אני לא אוכל לחיות בלעדייך'. רק היום, כשאני אמא לשלוש, אני מבינה כמה נכונה התחושה הזו. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדי הבנות שלי.

"המשפחה שלי הייתה עמוד התווך בכל התקופה הזו. ההורים שלי לא ויתרו עליי והלכו איתי לכל מקום. האחים שלי נלחמו שאחזור לתפקוד. לאחר תקופה משמעותית של טיפול פסיכולוגי יחד עם טיפולים נוספים, חזרתי לעצמי. הבנתי שהסיבה לדיכאון שחוויתי, הייתה ההתפרצות של התקיפה אותה הסתרתי במשך זמן רב".

ספר נולד

לאחר שחזרה לעצמה, ונסה ובעלה הצליחו להשתקם מהמשבר הקשה, וכיום, היא מעידה שהיא נמצאת במקום טוב בחייה. וכפי שניתן להבין – היא לא מתביישת במה שעבר עליה, והיא אף הוציאה ספר על האירועים שגדשו את חייה. היא מסבירה:

"לאחר שסבתא שלי חלתה בדמנציה, הבנתי עד כמה חשוב לנצור את הזיכרון כדי שהחוויות לא יעלמו. החלטתי גם אני, לנצור את כל אירועי חיי בספר אחד, שהוצאתי לאור. הכנסתי בו את כל המקרים שחוויתי. את התקיפה, את הבעיות שעלו במשפחה, את הדיכאון שחוויתי בעקבות זאת, את ההתמודדות עם הדיכאון.

"היה לי חשוב שכולם יידעו מה עברתי. הספר הזה הפך אותי למי שאני היום. אין לי במה להתבייש. המון שנים הסתרתי ולא שיתפתי, ובעקבות זאת היו לי המון התקפי חרדה ופחדים ממסגרות חברתיות. שיתפתי כדי שנשים אחרות לא יפחדו לשתף בקושי שלהן, כדי לפתח שיח בנושא, כי לא תמיד מדובר בעניין של שחור או לבן".

שבר כלי

יעל חיים, בת 26 המתגוררת ברמת גן היא נשואה ואמא לשניים. בעקבות התמודדות עם דיכאון אחרי הלידה, היא שינתה את מקצועה מגננת, לסייעת לילד עם צרכים מיוחדים. היא משתפת:

"הכל התחיל אחרי הלידה של הבן הגדול שלי, לפני ארבע שנים. זה התחיל בחרדות רבות שהיו לי ללא הפסקה שבעקבותיהן הופיע גם דיכאון. לקח לי כמעט חצי שנה להבין מה עובר עליי. אני חושבת שהסיבה לדיכאון קשורה בלידה הקשה שעברתי; הייתה לי לידת וואקום עם החלמה מאוד קשה והיו לי המון תחושות של תסכול לגבי הטיפול שלי בילד. הרגשתי שאני לא מצליחה כלום ולא הולך לי כלום והתחושות האלו התפשטו גם לתפקוד בבית, בלימודים ובזוגיות".

במפגשים בטיפת חלב, היא השיבה על השאלונים שמיועדים לגילוי דכאון אחרי לידה, ותשובותיה אכן הצביעו על משהו בעייתי, אבל יעל עדיין לא הבינה שמשהו אצלה חריג.

כשמלאו לבן שלה חצי שנה, היא השיבה על שאלון נוסף ויצאה לה תוצאה מאוד גבוהה, בעקבותיה הופנתה במהרה למרפאת בתל השומר, שם קיבלה טיפול פסיכיאטרי שעזר לה להתמודד עם המצב. אך לא לאורך זמן.

כארבעה חודשים לאחר מכן, כשהתינוק חגג עשרה חודשים, יעל נכנסה להריון שנית, שהחמיר את מצבה, כפי שהיא מתארת בכנות:

"הרגשתי לא מוצלחת, חשבתי שאני אמא לא טובה, אישה לא טובה. בעיקר, ליוותה אותי התחושה שאני לא מצליחה בכלום בחיים. הייתי כל היום במיטה, באפיסת כוחות ולא הצלחתי לישון. הראש שלי היה טרוד בהרבה מחשבות, חרדות, תסכולים וצער".

 

 

 

 

פתאום הרגשתי שיש עוד נשים כמוני, שעוברות את מה שאני עוברת. הבנתי שכל מה שאני עוברת זה בגלל הדיכאון

הכל בגלל הדכאון

לאחר לידת הילד השני שלה, הבינה יעל שהיא חייבת לפנות לעזרה. היא נכנסה לאשפוז יום, שם מצאה קבוצת תמיכה וקיבלה כלים מחודשים להחזרת חייה למסלול הנכון. היא מספרת:

"לאחר הלידה השנייה, נכנסתי לאשפוז יום במרפאת חווה, שם קיבלתי טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים סביב השעון. במרפאה היו קבוצות רבות- ריפוי במוזיקה, קבוצת ידע- שבמהלכן ניתן היה לשאול שאלות ולקבל תשובות מפסיכיאטר ועוד מגוון תכנים משמעותיים. הרגשתי שיש עוד נשים כמוני, שעוברות את מה שאני עוברת. הבנתי שכל מה שאני עוברת זה בגלל הדיכאון, היו לי הרבה תסמינים שלא ידעתי שהם קשורים; כמו התקפי זעם, מחשבות פסימיות, תחושות תסכול, נדודי שינה, חוסר מוטיבציה, חוסר הנאה וכמובן חוסר רצון לחיות".

חשוב ליעל לציין: "לצערי אין מספיק מודעות לזה והלוואי שתהיה, כי יש המון מקרים לא מדוברים ואם לא טיפת חלב אני לא הייתי יודעת מה עובר עליי ולא ברור לאן הייתי מגיעה. חשוב להשקיע בשיווק והפצה של התסמינים לדיכאון אחרי לידה, כדי להעלות את המודעות ולמנוע סכנה מנשים רבות שמתמודדות לבד עם השינוי הגדול שהתרחש בחייהן".

'סגרתי חלונות – שלא אקפוץ'

יסכה אלימלך היא בת 29 מהיישוב קדומים שבשומרון. היא נשואה ואמא לשלושה, המכהנת במספר תפקידים שונים: מאפרת ומסרקת, מדריכת טיולים ומעבירה סדנאות אומנות. ולא סתם ציינו את זה- היא טוענת כי עבודתה בתור עצמאית היא אחד מגורמי הסיכון הלא רשמיים לדיכאון אחרי לידה. ובמקרה שלה, כבר באחד ההריונות התפרץ אצלה הדכאון. היא משתפת:

"את הדיכאון הראשון חוויתי אחרי הלידה של הילד הגדול שלי. לא הייתי מטופלת והצלחתי להשתקם לבד עם המון המון כוח. אני ממש זוכרת את השבוע שבו קלטתי שמשהו לא בסדר, כשברחתי עם התינוק באמצע סעודת חג משותפת עם חברים בעקבות עומס רגשי גדול מדי שחשתי. השלב הבא היה שסגרתי את כל החלונות בבית כי פחדתי שאני אקפוץ מהם".

בהריון הבא, היא הייתה דרוכה ולבסוף, ברוך ה', עברה את הכל בטוב. ואז, הגיע ההיריון של הילד הקטן שלה. היא נזכרת: "כבר אז הבנתי שמשהו לא טוב קורה, דיכאון לפני לידה הוא 'האח הקטן והלא מקובל' של דיכאון אחרי לידה והוא בא לביקור ונשאר. הייתי מחייכת עד שהילדים היו יוצאים מהבית בבוקר עם בעלי, ואז נשכבת על השטיח וממררת בבכי, לפעמים במשך כמה שעות טובות".

איך זה מרגיש?

יסכה: "תחושת הבדידות בתוך העולם שממשיך להתנהל כרגיל כשהחיים שלך על 'הולד' היא לא פשוטה. אין למי להתקשר- כולם בעבודה, את בבית לבד וכאובה. בהריון לא היה לי כוח להילחם בזה וגם לא היה בשביל מה, או מי. אחרי הלידה ממש ניסיתי לשמור על עצמי, אבל, כמה סיטואציות שלא תלויות בי הפכו את המלחמה הפרטית שלי לניסיונות עלובים שלא הצליחו.

"כשאת בשיא הדיכאון את בעיקר לא מרגישה כלום: הכל כהה, אין שום רגש, שום דבר – יש רק ריק גדול, חלל עצום כזה, שאת שוקעת בתוכו ואת מנסה לנשום והחמצן פשוט לא נכנס. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה, כשהילדים משחקים ומפטפטים בשמחה. אני יודעת שהם שלי, אני יודעת שאני אוהבת אותם- אבל, בתוך תוכי אני לא מרגישה כלום".

 

 

 

 

הכל כהה, אין שום רגש, יש רק ריק גדול, חלל עצום שאת שוקעת בתוכו, מנסה לנשום והחמצן פשוט לא נכנס. סגרתי את כל החלונות בבית כי פחדתי שאקפוץ מהם

הקושי הגדול

המלחמה בדיכאון לא פשוטה והיא דורשת מאמץ יום יומי לבחור בחיים – כנגד לא מעט סיכויים. יסכה דווקא זיהתה עוד בהתחלה שמשהו בעייתי ופנתה לקופת החולים בתחינה לעזרה לפני שהמצב יחריף. אבל, היא לא הצליחה לקבל סיוע, מה שהחמיר את מצבה.

יסכה: "חוסר התפקוד המשווע של המערכת היה הדבר הקשה ביותר עבורי. אפשר היה להימנע מכל המרה השחורה שעברתי אם רק היו עוזרים לי בפנייה הראשונה שלי למרפאה. היה לי תסכול עמוק בשלב הזה, אני מבקשת עזרה, מספרת להם שאני על סף תהום ובמקום לעזור לי, אומרים לי במילים אחרות: 'פשוט תתרחקי מהקצה, מה הבעיה?!'.

"הייתי חדורת מטרה להצליח בלי כדורים ובלי פסיכיאטריה, עשיתי הליכות כדי לשחרר הורמונים חיוביים במוח, נתתי לעצמי משימות בכל בוקר כדי שאהיה חייבת לקום – אבל, זה היה גדול ממני כל כך שאחרי אין ספור קרבות יומיומיים הרמתי דגל לבן ונכנעתי. נגמר לי הכוח להילחם".

אחרי התהום העמוקה שהייתה בה, יסכה הבינה שלא נותרה לה ברירה וסיפרה למשפחתה ולהוריה, אליהם פנתה לעזרה. הם עטפו אותה, השגיחו עליה במשמרות ותמכו בה לאורך כל הדרך.

"אישה שאוזרת כוחות כדי לפנות לבקש סיוע זאת אישה אמיצה וכל הסביבה צריכה להתגייס למערך שלם כדי לסייע לה", היא מסבירה. "זה לא יאומן כמה אנרגיה דרושה כדי להגיד 'אני בדיכאון, אני צריכה עזרה'. אישה כזאת צריכה לדעת שהיא בידיים בטוחות, שמפה אין יותר מה לדאוג ואחרים יטפלו בה, ידאגו לה".

את חושבת שחל שינוי במערכת הבריאות בנושא?

"השינוי המשמעותי הוא של המערכת עצמה, של רופאי המשפחה והאחיות, של הקהילות שנמצאות מסביב. המודעות הכללית, בעיניי, טובה אבל לא מסייעת בכלום לאישה שנמצאת בעיצומו של דיכאון", יסכה משיבה, ומוסיפה:

"כל המערכת הרפואית צריכה לעבוד באופן שונה במקרה כזה. צריך להבין שכאן זו עזרה ראשונה דחופה, זהו מקרה חירום! כמו שמזמינים אמבולנס לפצוע בתאונה – ככה צריך לטפל במישהי שבדיכאון; היא צריכה עכשיו ומיד טיפול ואשפוז במיון, היא פצועה ומדממת ולרוב לקח לה המון זמן עד שהיא הרימה טלפון כדי לספר למישהו על זה, כך שהיא במצב לא טוב.

"דיכאון כזה הוא משהו שנשאר ושמשנה אותך, לטובה בעיקר. זאת נפילה עמוקה וכואבת אבל היציאה ממנה בנתה בי קומה גדולה בריאה ויציבה. היום, אני מרגישה טוב עם עצמי ויודעת להכיל את שלל המורכבויות שלי", היא אופטימית.

מקרה חירום

יוליה אהרון, היא בת 34 מראש העין, נשואה ואם לארבעה ילדים. היא עובדת כסייעת בגן ילדים. דיכאון הלידה שחוותה, התחיל בעקבות טראומה שעברה בלידה. היא מספרת בגלוי:

"גיליתי על הדיכאון אחרי הלידה הראשונה שלי. נכנסתי להריון שני, 3 חודשים מהלידה הראשונה שהסתיימה בניתוח קיסרי חירום. היה לי קשה להתחבר להריון – היו לי הרבה פחדים סביב ההיריון, בגלל הזמן הקצר שעבר מאז הניתוח הראשון ובגלל שההיריון היה כרוך בהקאות ואשפוזים. גם ההיריון השני הסתיים בניתוח קיסרי חירום ומאותה חוויה, התחיל הדיכאון".

כאמור, הניתוח הקיסרי שעברה יוליה, השפיע רבות על התחושות ומצב הרוח שלה. בשני הניתוחים היא הייתה בהרדמה מלאה בגלל נסיבות שונות. היא מתארת שההחלמה מהניתוח השני קשה וכואבת והסיבוכים שהתרחשו תוך כדי, השפיעו עליה עוד הרבה בהמשך.. היא נפרדה במהירות מהתינוק שלה לאחר הלידה, ובהמשך, למרות שהשתוקקה למגע עם תינוקה, היה לה קשה לחבר את התינוק להנקה והיא נאלצה לשאוב עבורו חלב.

יוליה: "ההיפרדות הזו גרמה לי לקושי רב. הרגשתי עצובה שאני לא עם התינוקות שלי ושהם לא איתי בזמן הזה. בנוסף לחוויית הלידה הקשה, הילד השני שלי היה ילד מאוד עצבני ובכה הרבה. הוא לא ישן טוב ופנינו לעזרה – אך, לא נמצאה הבעיה. כל הבדיקות היו תקינות ולא ידעו מהו הגורם למצב של הילד, רק לאחר זמן רב אבחנו את הבעיה".

 

 

 

 

 

 

לא יכולתי להתחבר לילד שלי. הרגשתי שאני פועלת על אוטומט במה שקשור בלדאוג לכל הצרכים שלו. לא הבנתי שיש לי דיכאון, או שמשהו במצב שלי לא תקין

טיפת מזל

השילוב של חוסר בשעות שינה, חוסר תיאבון ושאר התחושות שהרגישה, גרמו לדיכאון לכרסם ביוליה.

"לא יכולתי להתחבר לילד שלי מבחינה רגשית", היא משתפת. "הרגשתי שאני פועלת על אוטומט במה שקשור בלדאוג לכל הצרכים שלו. לא הבנתי שיש לי דיכאון, או שמשהו במצב שלי לא תקין. למזלי, בעלי הבין, הכיל אותי ותמך בי ריגשית ונפשית. הוא לא הצליח להבין מה בדיוק הקושי, אבל הוא הבין שקשה לי".

לאחר כחצי שנה, האחות בטיפת חלב, הבחינה שיוליה מדוכדכת וביקשה שתמלא שאלון לדיכאון לאחר לידה. כשתוצאות השאלון היו 21, הציון הגבוה ביותר האפשרי – האחות הפנתה את יוליה מיידית לרופאת משפחה, שנתנה לה מרשם לציפרלקס – אותו עד היום היא נוטלת.

כשיוליה ובעלה הבינו שמדובר בדיכאון, הם שיתפו את סביבתם הקרובה. לא כולם ידעו להכיל את האבחנה, כפי שיוליה מתארת:

"היה לי קשה לשתף בהתמודדות שלי מול דיכאון וקיבלתי פידבקים שליליים על השיתוף. לצד התמיכה של ההורים שלי, המשפחה מצד בעלי לא תמכו בי וטענו שהכל נמצא אצלי בראש – שאני רק צריכה להעסיק את עצמי והסיבה להכל היא שאין לי מספיק תעסוקה. לקח זמן עד שנהייתה קבלה והבנה של המורכבות שחוויתי ושקיבלתי את התמיכה לה הייתי זקוקה".

כבר לא לבד

מירב רזניק נשואה ולה 3 ילדים. היא מורה לספורט, מחנכת ומדריכת פילטיס. על ההתמודדות שלה עם הדיכאון, עוד לפני ההריונות והלידות. גם היא מדברת בגלוי:

"גיליתי שאני בדיכאון כבר במהלך ההיריון שלי. בשליש האחרון של ההיריון, היו לי קשיי שינה עקב דאגות וחרדות, הרבתי לבכות והיו לי המון חששות לקראת הלידה.  הרגשתי לבד, עצובה וחסרת אנרגיות. הייתי ללא עזרה ותמיכה והיה לי קשה להחזיק את כל הרגשות השליליים והחרדות שהיו לי וזה השפיע על התפקוד שלי במהלך היום יום. גם פיזית, ההיריון הזה היה לא פשוט עבורי – הוא התחיל עם הקאות מרובות שגרמו לי לגשת מספר פעמים למיון נשים ואף להיות מאושפזת במשך שבוע בבית חולים".

למרות שמירב הבינה שמדובר בדיכאון, משום שבעבר כבר התפרצו אצלה חרדות ודיכאון והיא קיבלה טיפול בגינם, כשחשה בדיכאון המחלחל בשלב ההיריון היא לא פנתה לעזרה. רק כשהאפלה הקשה המשיכה גם חודשיים לאחר הלידה היא פנתה לקופת החולים בבקשת עזרה, ולאחר בירוקרטיות שנמשכו כחודשיים היא הופנתה למרפאת בריאות הנפש, שם שוחחה עם פסיכולוג והייתה שותפה למעגל נשים לאחר לידה, מה שהיא מעידה שעזר לה מאוד להתגבר על הקושי ולהתמודד עם המצב. בצעדים קטנים, הצליחה מירב לצאת מכלל סכנה ולהשתקם. היא משתפת:

"בגלל שלא הייתה לי סביבה תומכת, חוויתי קושי גדול יותר בהתמודדות מול הדיכאון. לצערי, אמא שלי חולה ולא יכולה לעזור והחמה שלי מקסימה, אך עובדת בעצמה וצריכה לטפל בעוד נכדים. כל האחריות על טיפול הילדים, נמצאת על בעלי ואין לנו הרבה עזרה של משפחה וחברים. אבל לאט לאט, עם הביקורים במרפאה, השיחות האישיות ולאחר טיפול תרופתי – הרגשתי שאני מתחזקת ושמצבי משתפר. כיום, אני עדיין מטופלת עם כדורים ומרגישה הרבה יותר טוב".

 

 

 

 

בגלל שלא הייתה לי סביבה תומכת, חוויתי קושי גדול יותר בהתמודדות מול הדיכאון

***

דיכאון אחרי לידה מתפרץ בשלב שאמור להיות אולי הכי שמח בחיים, כאשר דווקא ברגעי השיא של החיים, עלולה להיווצר מפלה כואבת. ההורמונים שמשתנים יחד עם תחושת הבדידות והחזרה המהירה לשגרה, מוציאים נשים רבות מכלל איזון. והנשים הללו מבהירות: זו לא בושה להודות בהתמודדות עם דיכאון. זה אינו משהו שצריך להסתיר, אלא דבר שראוי לתת לו מקום ולטפל בו במיידיות. הנשים האמיצות שפתחו צוהר לעולמן של המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, התראיינו במטרה אחת והיא לעורר מודעות ללא בושה, ללא התנצלות. להציף קושי שעולה ולמנוע מנשים רבות אחרות להיבלע לתוך ים סוער שלא ניתן לצאת ממנו.