הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)חטאו של אדם הראשון היה כלפי עצמו, "בין אדם לעצמו", כמו שכתב הראי"ה בספרו ['מוסר הקודש']: "חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואִבֵּד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אָיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאֲנִיוּת האמיתית נאבדה ממנו בחטא ההשתחואה לאל זר". ואילו בניו, קין והבל, חטאו בחטא ש"בין אדם לחבירו", באשר שלטה בהם צרות עין של אח באחיו, כמו שמבואר במדרש: "אמר קין להבל: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, פרח באוויר! וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא, חלוץ בגדיך! [ב"ר פ' כב טז]. ואילו הדור השלישי, דורו של אנוש חטאו בחטא "שבין אדם למקום", ויסדו את העבודה זרה בעולם, כמו שכתב הרמב"ם: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור. וזו הייתה טעותם, אמרו: הואיל והא־להים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזה רצון הא־ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו . . . וזה היה עיקר עבודת כוכבים" [הל' ע"ז פ"א ה"א].
מאז חטא אדם הראשון עברו עשרה דורות של אנושות מתלבטת, שכל אחד ואחד מהדורות תרם לכישלון בתחום אחד של החיים, וכך המשיכה האנושות להתדרדר עד שבא נח לאוויר העולם. תחילה היה נח תקוות האנושות, ככתוב: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' " [בראשית ה כט]. והוא בצדקותו ביקש להלך את הא־להים ולמצוא דרך חיים שתציל אותו מהחסרונות של קודמיו. ואכן, בתחום היחסים שבין אדם למקום, שדור אנוש נכשל בו, הצליח נח ככתוב: "את האלוקים התהלך נח" (שם ו ט), "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" [ז א]. גם בעניין חובות לאדם לעצמו למד נח מכישלונו של אדם הראשון שהתנכר לעצמיותו, והעמיד את ההשלמה האישית במרכז החיים בראש סדר העדיפויות שלו, כמו שפירש 'אור החיים' את הכתוב: "אלה תולדות נח, נח" – "שתולדות נח היו רק נח". ואילו ביחסים שבין אדם לחברו הייתה התנהלותו מורכבת. הוא אמנם נזהר שלא לרדת לשפלותם של קין והבל, שעינם הייתה צרה בזולתם, הוא נזהר שלא להפריע או לפגוע בזולת, אבל לא הסיק עדיין את מלוא המסקנות, וגם אם לא פגע או הצר את רגלם של אחרים, עדיין לא יצא מגדרו להשפיע טובה על הזולת.
נח נקט את הכלל: "חְיֵיה ותן לחיות!", כמו שפירש 'אור החיים' על הכתוב: "אלה תולדות נח, נח – שתולדות נח היו רק נח, ושלל זולתו, כי לא היה בו תועלת לבני דורו". ועל כן, כאשר הודיע הקב"ה לנח שמבול עתיד לרדת ולכלות את העולם, אין הוא מתאמץ לצאת אל דורו, לנסות ולהשיבם מדרכם הרעה לדרך טובים ולהציל אותם מן הכליה, אלא בנה לעצמו תיבה כמצות הבורא להציל בה את עצמו ובני ביתו. דאגת נח לעצמו ומשפחתו אמנם הצילה אותם מן המבול, אך ההצלחה הזו לא האריכה ימים, והיא הביאה להתמוטטות כל המערכת המשפחתית של נח. תחילה בנח עצמו שמצאוהו שיכור המתגולל ערום באוהלו, שבכישלונו זה הוכיח סופו על תחילתו, השכרות וחילול חייו באחרית ימיו. הם ההוכחה שהדרך שהלך בה, המעמידה את דאגת האדם לעצמו כעיקר, לא פוגעת רק בעתיד כלל החברה ושלמותה, אלא היא אינה מביאה תועלת גם לשלמות הפרט, וסופה שתתגלה בכל מערומיה, תרתי משמע. היו צריכים מאז ימי נח לעבור עוד עשר דורות עד שדרך ה' האמיתית נתגלתה בעולם, בדרכו של אברהם אבינו, שהיה אב המון גויים, שדאג לא רק לשלמותו האישית אלא ביקש להביא טובה לאנושות כולה.
(פרשת נח תשפ"א)
