צֵא מִן הַתֵּבָה

במובנים רבים דמותו של הנביא היא דמות טראגית.

מצד אחד- בציווי האלוקים על הנביא להזהיר ולומר לציבור את האמת הנוקבת בלי כחל וסרק. הנביא לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד, הוא לא זקוק לקולות המתפקדים בפריימריז, ולא חושש מבחירות. הנביא הוא איש אמת שתפקידו לייצג את דבר האלוקים והאמת, לומר לעם את האמת גם אם היא לא נעימה, ולהציף רף ערכי ומוסרי שעל העם לעמוד בו.

אלא שמצד שני הנביא גם סופג ביקורת קשה מהציבור שבסך הכל רוצה קצת שקט, שיעזבו אותו במנוחה, וש'אחרי המבול'. לאנשים אין כוח לנביאים שמטיפים להם מוסר, דורשים מהם להשתנות, ושמזהירים אותם מפני מציאות קשה ועתיד מר. כך טבעו של האדם- לחיות את הרגע, לא לחשוב יותר מדי על המחר, ולדחות כל מיני נבואות זעם, במיוחד כאלו המטיפות לו מוסר ודורשות ממנו לעשות מעשה, להשתנות, ולהשתפר.

לכן הנביא כל כך  מתוסכל. הוא צועק על שחיתות, על עוולות ועל אמות מוסר ירודות, אבל לאנשים אין רצון ואין כוח להקשיב.

כזה היה נוח, גיבור פרשת השבוע הקרובה שלנו. הוא באופן אישי היה 'אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו', אבל סביבתו הייתה 'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס'.

במצב הזה- שתי אפשרויות לפניו. להתייאש מהציבור ומהמצב, להיכנס אל התיבה הפרטית שלו, ולנסות להציל לפחות את עצמו, או לחרוק שיניים, לא לוותר, ולנסות עד כלות לתקן ולשפר ככל הניתן. בשני המקרים הוא עתיד לשלם מחיר אישי כבד.

נוח בחר בתיבה, שאכן בטווח הקצר כנראה שלא היה מנוס מלברוח אליה ולחכות בתוכה עד יעבור זעם, אבל לטווח הארוך כך לא פותרים בעיות. מבעיות לא בורחים אל תוך התיבה, עם בעיות מתמודדים בעולם הריאלי והגדול.

לכן, בסוף המבול, מצווה ה' את נוח- 'צֵא מִן הַתֵּבָה'. התיבה אומנם התגלתה כעיר מקלט טובה, אבל בסופו של דבר היא כמו אקווריום לדג- מקום נוח ונעים, אך לא סביבת הגידול והחיים הטבעית שלו.

הציווי הזה 'צֵא מִן הַתֵּבָה', לא נאמר רק לנוח בזמנו, אלא גם לכל אחד מאיתנו בזמן הזה, רווי המשברים והאתגרים הפיזיים, החינוכיים, והערכיים.

לצערנו ולבושתנו, גם אחרי יותר ממאה שנות ציונות ושבעים שנות מדינה ריבונות ועצמאות, רבים מאיתנו עדיין חיים בקבוצות שונות- כל אחת בתיבת הנוח שלה אותה היא בנתה לעצמה, פעמים מרוחקת ומנוכרת לתיבות הנוח האחרות המשייטות סביבה.

הציווי 'צֵא מִן הַתֵּבָה' איננו רק ציווי טכני-פיזי שנאמר לנוח בזמנו. זו אמירה עקרונית ומהותית על דרך החיים הנכונה והראויה לכל אלו המסתגרים איש איש באמונתו ובתיבתו, וחושבים שבכך הם יינצלו מהמבול.

צֵא מִן הַתֵּבָה- זו קריאה לכל אחד ואחד ולכל קבוצה וקבוצה- צא מאזור הנוחות שלך, מתיבת הנוח הפרטית והנעימה שלך, ותתמודד עם המציאות כמו שהיא על כל אתגריה, משבריה, וערכיה.

בעת הזו, אם נשכיל לצאת כל אחד, וכל קבוצה מהתיבה הפרטית שלה, להתרומם מעל האינטרס הזמני הצר, ולגלות אחריות לכלל, אולי נוכל בכוחות משותפים להשיט את הספינה של כולנו אל חוף מבטחים, ולייצב את הספינה המיטלטלת שעלולה להטביע חלילה את כל יושביה.

מן התיבה יוצאים רק ביחד- או שלא יוצאים בכלל.

(נח תשפ"א)