הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)תופעה ידועה ומוכרת היא שנפגעי התסמונת הפוסט טראומטית מרגישים אשמה ונחיתות כאשר הם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי. ככל שהתסמונת הפוסט טראומטית חמורה יותר, כך מתעצמת תחושת האשמה. הניצולים מהאסון מגלים שאין זה משנה עד כמה הם היו בעלי תושייה או התנהגו בגבורה. הואיל ולא הצליחו למנוע את האסון, הם נתקפים בתחושות אשמה. תחושה זו היא תחליף לתחושת חוסר האונים בעת האירוע. האדם מעדיף לא פעם את האשם על פני השרירותיות של חוסר האונים. בדרך כלל, כשאנו קוראים את סיפור המבול, אנחנו לא מדמיינים את אותם רגעים קשים של המבול, שאינם מתוארים במקרא. סביר שילדים, בוגרים וזקנים שהיו שם ניסו להינצל כאשר חשו את הסכנה שמסביבם ונתקפו בפאניקה. וכך מתאר המלבי"ם (ז,כא) את אותם רגעים:
"כי אין ספק, שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם, עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות, עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים, אולם אחרי שעלו המים ט"ו אמה ממעל לראשי ההרים פסקו כל התחבולות, שאפילו שעלו לעצים הגבוהים, שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף, והספינות נשברו בלב ימים, וספו תמו מאין מחיה, עד שגם מין האדם גווע ואיננו".
ניתן אף לשער שחלקם גם ניסו להיאחז בתיבה והתחננו בפני נח, שיכניס אותם פנימה, אך נח היה חייב להקשיח את לבו ולהתעלם. קשה לשער מה נח ראה או שמע, ואפילו אם לא שמע מאומה. עצם העובדה שלאחר שניצל הוא נזכר באותם רגעים, זה גרם לו לחוות את החוויה הקשה של אשמה. ואכן, לאחר שיצא מהתיבה, נח מידרדר רוחנית בעת שהשתכר מיין שהופק מהכרם שנטע. מהכתובים נראה, שנפילתו של נח התרחשה בשלבים וכך נאמר: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". ייתכן ששורשיו של החטא צמחו מעצם נטיעת הכרם. כפי שמובא בתנחומא (נח, סימן יג): "ויחל נח איש האדמה' כיון שנזקק לאדמה עשה חולין …". המדרש מבקר את נח על כך שהשתקע כולו בעבודת האדמה והזניח את הצדדים הרוחניים. אבל ייתכן שההידרדרות נגרמה כתוצאה מטראומת המבול. התמונות הקשות של המבול ליוו את נח והוא חש תחושות אשם על כך שלא הצליח להשפיע על אנשי דורו ולמנוע את האסון. כעת מוצא נח מפלט בשתיית יין, שמביא אותו לשכרות ולניתוק מסביבתו, מה שמכונה בקרב אנשי הטיפול: "אשמת ניצולים".
(נח תשפ"א)
