למה חתניו של לוט לא הצילו את עצמם?

לאחר שהמלאכים מודיעים ללוט שסדום עומדת להיחרב, הוא מזרז את חתניו לצאת מסדום.  אולם, החתנים זלזלו באזהרתו: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו… וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו". ומוסיף המדרש שאמרו לו: "שוטה, נבלים וכנרות וחלילים בעיר ואתה אומר סדום נהפכת" (משנת רבי אליעזר פרשה י עמוד 199). מה גרם לחתניו של לוט לזלזל ביחס לאזהרתו, וכי הם לא ראו את תחילת החורבן, בשעה שהאנשים בפתח הבית הוכו בסנוורים? הרב נבנצאל בשיחותיו על ספר בראשית מסביר, שלוט לא הצליח לשכנעם שסדום נחרבת מפני שהוא עצמו עדיין לא שוכנע בכך. כאשר אדם אינו משוכנע בצדקת דרכו אין ביכולתו לשכנע אחרים. ואכן הכתוב מדגיש את הססנותו של לוט: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לוט אינו משלים עם אובדן ממונו ולרגע מעדיף לסכן את חייו. הדילמה הזו מודגשת באמצעות המילה- "ויתמהמה" שנקראת באמצעות הטעם "שלשלת" שניגונו ארוך ומשקף תחושה של התלבטות וספקנות. לוט השקיע את כל מרצו באגירת רכוש ולכן היה קשה לו לעזוב את סדום, ובוודאי שלא היה ביכולתו לסחוף את חתניו אחריו. וייתכן שהקושי נבע גם מהפער שהיה בין תפיסת העולם של לוט שינק בנערותו מאברהם לבין חתניו שהיו ילידי סדום.  כותב הרש"ר הירש: "יוצא לו לוט הזקן בלילה אל חתניו – אל אלה שבידיהם הפקיד את גורל בנותיו; מתחנן לפניהם ומשביע אותם, כי יצילו את נפשם ואת נפש בנותיו. והם לועגים לו, כאילו דיבר דברי ליצנות. לא לחינם מוסיף הכתוב לקחי בנותיו – כתיקון ל"חתניו" – את בנותיו הם לקחו, אך לחתניו, במשמעותה הראשונית של המלה לא נהיו. הם היו ונשארו "אנשי סדום" – בדרכיהם ובשאיפותיהם; ולא נמצא "קשר" בינם לבין שארו של אברהם!".
אמנם לוט לא היה צדיק גדול אבל ביחס לתושבי סדום הוא היה נחשב לאיש חסד שמוכן להכניס אורחים. לדאבון לבו, לוט לא מצא "חתנים" ראויים לבנותיו בסדום, הם היו "לוקחי בנותיו" ולא יותר מכך. לכן, ברגע האמת הם העדיפו להאמין שסדום לעולם לא תחרב ונמנעו מלהצטרף ללוט.

אם כן, צירוף של מספר גורמים גרם לחתניו של לוט להישאר בסדום ולדחות על הסף את הצעתו להסתלק מהעיר. ראשית, לוט לא היה מספיק משוכנע בעצמו על מנת לשכנע את חתניו. אך אין להתעלם מכך שהחתנים עצמם היו סדומיים, ולא היה ביכולתם להתנתק מתרבות המקום שכבר היו משועבדים אליה כך שכבר לא היו יכולים להביט אל מול המציאות הקשה ולכן לא היה כל סיכוי שיצטרפו ללוט ובנותיו.

(וירא תשפ"ג)