השורד האחרון

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת-כָּל הַיְקוּם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (בראשית ז', א',ד')

סיפורו של נוח נמסר לנו בילדות כאירוע חיובי של הצלת המין האנושי, שסרח, מכּליה.

נוח, כך למדנו, זכה בזכות צדיקותו לשוט בתיבה ולהינצל. מבט בוגר בפסוקים, מזהה מַעֲבָר והרחבה זֵהותית אותה נוח נתבע לעשות: להפוך מצדיק (אדם בעל מידות המדקדק ותובע מעצמו שיפור מתמיד) גם למנהיג. הצלתו מהמבול, לא פרס תענוגות היה אלא תביעה להרחבת האחריות והחובה.

נוח נבחר לשמש השורד האחרון. מנת חלקו, כמוציא לפועל של הצו האלוקי לשיקום האנושות, כללה שימוש כעֵד לחורבן העולם, אובדן קרובים וחברים והתנסות בחוויית איום מוחשי על חיי משפחתו וחיי בעלי החיים עליהם פרש את חסותו.

סרט אנימציה, בו צפיתי בעבר, חשף מורכבות אתית מכאיבה (ממנה, יש לשער, טעם גם נוח) הכרוכה בבחירת בעלי החיים המיועדים להצלה. בסרט נצפו זוג סנאים שנבחרו להמשיך את מינם לאחר המבול ונאלצו לנטוש את צאצאיהם תוך שהם מכריעים, רוויי  אשמה וכאב, בין ההווה לעתיד, בין ילדיהם שנולדו ועתידים למוּת, לאלו שייוולדו.

"וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, ה'." (פס' ה') סתום הכתוב. האם האמין נוח לתרחיש האימה? האם בכה, התחנן לביטול הגזירה, ביקש לצרף אנשים נוספים למסע? ומה חשו אשתו, בניו וכלותיו אל מול הציווי המצמרר, כאשר הבינו שלפניהם חוויה מטלטלת וקיצונית, שסוֹפה, גם אם מובטח, לוט בערפל ורחוק…

קרבן עולה הקריב נוח מיד עם צאתו מהתיבה: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'… וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ." כקרבן, זה הנשרף כליל על המזבח ומשמש לעיתים קרבן יחיד ולעיתים קרבן ציבור, לעיתים קרבן חובה ולעיתים נדבה, כך עמד והתייצב לפני בוראו: אדם יחיד ובו בעת מְיַצְּגָהּ של האנושות כולה, נברא חייב הזקוק לכפרה, וגם נדיב, המעניק מרכושו מרצונו.

עמידתו העירומה והחפה ממלל, של השורד האחרון, הצדיק-מנהיג הזה, מול עצמו ואלוקיו, הצילה את היקום מהשמדה עתידית והעניקה לנו -יושביו את הזכות לחיים ואת ההשראה להשאירו אחרינו, כפי שאבי ז"ל נהג לומר, "טוב יותר מכפי שהיה כאשר הגענו אליו".

(נח תשפ"א)