לא לעשות רק מה שנוח

למעלה משנה שהו נח ובני ביתו בתיבה. הם נכנסו אליה ב-י"ז מרחשוון, ויצאו ממנו בכ"ז מרחשוון בשנה שלאחר מכן. נח זכה בוודאי למבול של ניסים כדי לשרוד בתיבה, אבל בכל זאת הוא ליקק דבש. אחרי הכול, כמה זמן ניתן לשהות בבידוד עם שלושה בנים וכלותיהם, ובלי חיבור לאינטרנט, ולא להשתגע?! מן הסתם נח שאל את עצמו מידי יום: למה המבול והתייבשות המים נמשכים כל כך הרבה זמן? הרי לא נבצר מבורא עולם להציף את היקום ולייבש אותו מהר יותר?!

התשובה שלי היא שתקופת המבול לא באה רק להעניש את הרשעים, לחסל את החברה האנושית הקלוקלת, ולבצע חיטוי גלובלי מנגיף הרשע. היא נועדה גם לעשות לנח חינוך מחדש. אמנם הוא היחיד במקרא שנקרא "צדיק", ואף זכה ביושר בתואר "צדיק תמים", אבל הוא היה כלשון דרשני החסידות "צדיק בפרווה", כזה שבעת הקור מחמם רק את עצמו, ואינו מוסיף חימום לכל מי שמסביבו. הוא בנה בעשר אצבעותיו את התיבה, אך לא נקף אצבע אחת כדי להציל את החברה כול, לא התפלל על אנשי דורו, ולא ניסה להעבירם מרעתם.

במהלך השהייה הממושכת בתיבה היה נח צריך לתרגל דפוס התנהגות מנוגד לחלוטין, ולעסוק באופן יום-יומי בדאגה לאחרים. בתקופת המבול הוא תרגל באופן יום-יומי אחריות חברתית, ולא המשיך אף לרגע בשיטה של "אדאג רק לעצמי ואחריי המבול…". המדרש מתאר כיצד עבד נח בתיבה במסירות נפש וללא לאות כדי להאכיל את כל גן החיות העצום שהתכנס בתיבתו: הוא "לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו" (תנחומא נח, ב). נח נדרש לפעילות אינטנסיבית למען הקהילה המגוונת שלו, קהילה שהיו בה חיות רעות, שאם היה מאכיל אותם בזמן, לא היו דורשין אותו לשבח, ואם היה מאחר במעט בנתינת מזונם היו דורסין אותו לגנאי…" (שם, ט).

תקופת השהיה בתיבה הייתה אפוא בבחינת תיקון לנח, ובה בעת היא היוותה קורס הכשרה לקראת היציאה המחודשת לחיים. מטרת הקורס הייתה שהצדיק המתבדל שנכנס לתיבה, ייצא ממנה כצדיק חברתי ואלטרואיסטי, המתורגל בעזרה לאחרים. בדרך זו רצה הקב"ה להבטיח שהחברה האנושית שהייתה מלאה חמס, חברה בה כל אחד דואג לעצמו, תבצע אתחול מחדש, כחברה המתבססת על נתינה ולא על נטילה.

ברם, נח אכזב. בצאתו מהתיבה הוא לא התחיל בזריעת חיטה ללחם עבור בני ביתו, ולא בזריעת שעורה לבהמתו, אלא בנטיעת כרם לשם הנאתו. כשהכין מענביו יין, הוא לא הזמין את בני משפחתו ללגימת "לחיים", אלא שתה הכל בעצמו. שם ויפת שראו אותו בקלונו, בוודאי אמרו: "אבא חזר לחשוב רק על עצמו, ננסה לחזור אחורה כדי לתקנו ולכסות את ערוותו".

נח חי עוד 350 שנה אחרי המבול, אך לא עשה בכל השנים הרבות הללו שום דבר משמעותי שראוי היה לציינו בתורה. לאחר צאתו מהתיבה הוא לא נקרא עוד נח הצדיק, אלא "איש האדמה". בחברה הקלוקלת של טרום המבול, צדיק מתבדל ומסתגר נחשב לצדיק תמים. בחברה המתחדשת שלאחריו, צדיק צריך להיות "חונן ונותן" (משלי לז, כא), אדם התורם מעצמו למען האחר ולתועלת החברה.

תקופות הסגרים, הבידודים וצמצום הפעלתנות, בהם התוודענו לנחיצות בסולידריות חברתית ותרגלנו ערבות הדדית, אמורים לנטוע בנו את הרצון והיכולת ליישם ערכים אלה בחיי היום-יום של העולם המתחדש כשהוא מתחטא מתחלואיו. המשימה של נח עברה לאברהם אבינו, וממנו לעם ישראל כולו, שצריך להפיק מפרשת נח מסקנה נחרצת: לא לעשות רק מה שלנו נוח, אלא לפעול כמיטב יכולתנו למען החברה ולשם תיקונו של עולם.

(נח תשפ"א)