בין תוהו לסדר

תוהו וסדר הם שני כוחות בסיסיים במציאות. התוהו הוא כוח ששואף לשינוי, לפירוק, לתנועה מתמדת, לפריצת גבולות. הסדר לעומת זאת שואף ליציבות, לחוקיות, לארגון ולקביעות. מתוך יחסי הגומלין בין התוהו לסדר, מתהווה המציאות.

המצב הראשוני של המציאות הוא התוהו, הכאוס. בראשית היתה הארץ תהו ובהו, וחושך על פני תהום. הרוח והמים כיסו את הארץ ושלטו בה ללא מצרים. ואז קבע אלוקים את החוקים, הציב סדרים וגבולות בעולם, הבדיל בין אור לחושך ובין מים למים, ובכך יצר את העולם המגוון והמתפתח בו אנו חיים. במיתולוגיות רבות מתואר המאבק הקדמוני בין כוחות התהו לסדר, בין מפלצות לאלים. בניגוד לתפיסות האליליות, שראו אותם ככוחות אלוהיים מנוגדים, היהדות מזהה את אלוקים לא עם אחד הצדדים אלא כמקור העליון ממנו שניהם נובעים – ה' עצמו הוא גם בורא התהו וגם יוצר הסדר.

העולם אינו יכול להתקיים מכוחו של התוהו או הסדר לבד. התוהו הוא אמנם חופשי, פראי ויצירתי, אך הוא חסר יציבות כמו ים סוער, ואינו מסוגל ליצור משהו שיחזיק מעמד לאורך זמן. עולם שכולו תוהו הוא מערבולת צבעונית שמשתנה בכל רגע, אבל לא מתקדמת לשום מקום. הסדר, לעומת זאת, מסוגל לארגן דברים ולהעניק להם יציבות, חוקיות ומטרה, אבל סדר לבד יוביל לקיפאון, למכאניות ולחוסר שינוי. עולם שכולו סדר דומה לשעון גדול, בו מסתובבים גלגלי שיניים בדייקנות מופתית, אך השעון אינו עושה דבר מלבד לנוע במעגלים. רק השילוב הנכון בין התוהו לסדר יכול ליצור עולם מגוון ומעניין.

שני הכוחות האלה קיימים בכל מקום, מרמת המאקרו עד המיקרו. אפשר לראות אותם בחוקי הטבע, הנעים בין הכאוטיות הקוונטית לבין החוקיות הניוטונית; בחברה האנושית, בה פועלים כוחות של חופש, אנרכיה ואינדיבידואליזם אל מול כוחות של משטר, חוק וסדר; ובאדם הפרטי, שהחלק המודע, הרציונלי והמסודר שלו מנסה לשלוט על היצרים, התשוקות והדחפים הפורצים מתוך התוהו של הלא מודע. בכל אחד מהתחומים הללו, אם נסלק את אחד הכוחות לגמרי, הדבר יוביל לקריסה והתפוררות במקרה בו התוהו ישלוט – או לקיפאון ומחנק במקרה בו הסדר ישלוט. החוכמה היא להכיר בחשיבותם של שני הכוחות הללו, ולמצוא את האיזון בו המתח ביניהם יתורגם להתקדמות חיובית ולא להרס.

(נח תשפ"א)